מעשה טוב לא שוכחים

פרשתנו חותמת באירוע ייחודי ומרגש. מרים דיברה אודות אחיה לשון הרע, לקתה בצרעת ונאלצה להתבודד מחוץ למחנה במשך שבעת ימים. משה התפלל על מרים, וכל העם המתין וציפה להחלמתה: "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר יב, טו – טז). אעפ"י שהעם היה להוט להמשיך במסעו התקבלה החלטה להמתין עד לרפואתה של מרים. חז"ל ביקשו למצוא טעם לדבר ופשפשו ובדקו עד אשר מצאו מעשה ייחודי, שעשתה מרים שנים רבות קודם לכן. ומסבירה המשנה מסכת סוטה (א,ט): "מרים המתינה למשה שעה אחת… לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר". הספרי זוטא (יב) מפרט ומזכיר מי היו אלו שהתעכבו: "מרים המתינה שעה אחת לידע מה יעשה באחיה אמר המקום יהא משה ואהרן ושכינה וארון וישראל ממתינין לה שבעת ימים עד שתטהר".
כתגמול על מעשה חסד, שהשקיעה בו מרים בעודה ילדה קטנה, המתינו לה 600 אלף איש, ובתוכם משה, עם המשכן וכל כלי המשכן – שבוע תמים. המשנה סבורה שאמנם מרים פגעה באחיה וקיבלה על כך עונש חמור, אבל מעשה חסד שנעשה שנים רבות קודם לכן עמד לזכותה. דאגתה למשה, התינוק הרך הנמצא בסכנה גדולה, נודע כמעשה גבורה והיה ידוע לעם. משה האח דאג להנציח את המעשה ולהטמיעו במורשת האומה. כך זכתה מרים למידה כנגד מידה – כשם שהמתינה למשה כך העם המתין לה.
הכתוב אינו מציין מי יזם את ההמתנה. ר' יוסף בכור שור סבור, שהענן לא עלה ומתוך כך הבין העם שיש להמשיך בחנייה: "כי לא נעלה הענן מפני כבודו של משה, ובזה ידעו כי מפני מרים נתעכבו, כי סמוך לאסיפתה נעלה הענן". אולם מדבריו של הספורנו נראה אחרת: "אף על פי שהענן סר מעל האהל וכתיב ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו… מכל מקום לא נסעו". הענן עלה מעל האוהל והעם יכול היה לפרש זאת כסימן לחידוש הנסיעה ולהותיר את מרים מאחור, אך העם בחר לפרש זאת אחרת והתעכב למען מרים. היוזמה באה מהעם עצמו שלא היה מסוגל לעזוב את מרים, מתוך הערכה עצומה למעשיה. מנגד, זכות גדולה זו לא מנעה את העונש למרים בשעה שדברה לשון הרע. זאת ועוד, מעשה זה עתיד אף להיזכר לדורות: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלקֶיךָ לְמִרְיָם". ומסביר הרמב"ן: "ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש… והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל".
זכויותיו של אדם אינן עומדות לאדם על עוון לשון הרע אפילו אם זה נעשה רק בתוך התא המשפחתי המצומצם. החומרה בעוון לשון הרע נובעת מכך, שמילים יכולות להרוג ולהמיט חורבן על האדם ומשפחתו. על אף חומרת המעשה, האירוע של מרים מלמד אותנו על המשמעות הגדולה של דקה של חסד. מעשה קטן שלנו יכול להיות משמעותי לתדמיתו של האדם גם אם הוא נעשה שנים רבות קודם לכן. כיום ישנה נטייה לזכור לאדם את טעויותיו; שוכחים את מעלותיו וזכויותיו ומתמקדים בחסרונותיו. מוטלת עלינו חובה לזקוף את מעשיו הטובים של האדם גם ברגעים של נפילה וכישלון כך שתדמיתו תהיה מאוזנת יותר.
(בהעלותך תשעט)