קצת כמו ערבי

פרשת במדבר פותחת בתיאור המפקד של בני ישראל במדבר סיני, המפורט לפרטי פרטים: פירוט על הסדרי החנייה והמסע של ישראל במדבר, ויתר על כן הפרשה מתארת שלכל שבט יהיה דגל, וכל 3 שבטים יחנו ברוח אחרת של המשכן, וכן את סדר הנסיעה של המחנות השונים. האם אלו סתם פרטים טכניים יבשים על הסדרי חניה והליכה במדבר או שיש פה עניין מהותי? מה התורה רוצה ללמד אותנו בתיאורים הללו? כהרגלנו נערוך טיול קצר בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה ונחזור לענות על שאלתנו.

לפני שנתיים וחצי ביקשה ממני ד"ר הלל אברהם רחל, ראש החוג לחינוך וחברה בקרייה האקדמית אונו להעביר את הקורס "אתגר השונות במוסדות החינוך". האקדמית אונו הוקמה על בסיס השאיפה להוות קריית חינוך חופשית נגישה לכל הקבוצות והמגזרים, כך שלא הייתי מופתע לפגוש סטודנטים רבים מהמגזר הערבי ישראלי. בתחילת הסמסטר חשבתי לעצמי שמפגש בין מרצה ממוצא אתיופי וסטודנטים ערבים ישראלים אינו דבר חריג. אבל התברר לי להפתעתי, שהמפגש בינינו יצר הזדמנות יוצאת דופן להעלות נושאים חשובים שנגעו בעיקר בשאלות של זהות.

כאשר הגעתי ארצה, היו בישראל מעט מאוד יוצאי אתיופיה, וחשתי עצמי שונה, זר ומוזר. הייתה לי תחושה שאנשים מסתכלים עליי וחושבים שאני דמות שיצאה מספר הילדים 'כושי קטן הולך לגן'. ובכל זאת הרצון להיות שייך, להרגיש ישראלי היה חזק מאוד. היום אני יכול להגיד כבר שאני מרגיש ישראלי לצד זהות אתיופית. אז, באותו סמסטר, הוספתי וסיפרתי להם על אחד הרגעים המבישים שהיו לי בתקופת לימודיי בפוסט דוק בבוסטון. באחת הפעמים נגשתי אל משרד הפנים האמריקאי לצורך הוצאת סושיאל סקיוריטי (דומה למספר תעודת הזהות בישראל). לצורך כך התבקשתי למלא את פרטיי האישיים. תוך כדי מילוי הטפסים נדהמתי לגלות שעלי לכתוב באחת המשבצות אם אני שחור, לבן, צבעוני או- אחר. בושה למדינת ארצות הברית שעסוקה באובייקטיביזציה של הסובייקט, ב"זיהוי" ולא ב"זהות". אמרתי להם שפה, בישראל, אנו במצב הרבה יותר טוב. ואז, אחד הסטודנטים הטיח בי וזעק מתוך כאב- "אנחנו ערבים, אתה כיהודי לעולם לא תבין אותנו". ואז השתתקתי. הרגשתי שזאת הפעם הראשונה בחיי שאני מקבל הכרה מלאה על יהדותי. וממי? מערבי ישראלי.

הרגע הזה זרק אותנו להמון מחשבות על רֵקוֹגְנִישן; הבחנה, זיהוי והיכרות בין הקבוצות השונות המרכיבות היום את החברה הישראלית. למשל, אחת הטעויות הנפוצות בקרב הציבור החילוני באשר לציבור החרדי נוגעת למידת הקשר בינם לבין מדינת ישראל. רבים חושבים שהיהודים החרדים סובלים במדינת ישראל, מתעבים אותה ואת מוסדותיה, מסרבים לחגוג את יום העצמאות ולמעשה שומרים על קשר עם הממסד רק בשביל לקבל הטבות שונות. אכן, יש פלגים שוליים שמכריזים בגלוי על חוסר השתייכותם למדינה, אולם מי שמכיר מקרוב את הציבור החרדי יודע שהדברים בהחלט אינם נכונים. וזה נכון לכל קבוצה. אבל יותר מזה, הדרישה לרקוגנישן היא גם בין ערבים לערבים, בין שחורים לשחורים, בין חרדים לחרדים. בית המקדש השני חרב על פי המסורת היהודית עקב העדר יחסי אנוש תקינים. לא היו שם ערבים, חילוניים. כולם היו יהודים דתיים שהקפידו על המצוות קלה כחמורה. לצד זה, הפשיעה והאלימות בחברה הערבית עם כמעט עשרה מקרי רצח בחודש – זה בין ערבים לערבים. וכן על זאת הדרך.

אם נחזור עתה לענות על שאלתנו לעיל – התורה אינה מוסרת לנו סתם פרטים טכניים יבשים על הסדרי חניה והליכה במדבר, אלא את מכלול הזהויות והקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית- יהודית (חילוניים חרדים, שמאלים ימניים, יהודים וערבים ועוד). זו אינה תאונה של ההיסטוריה אשר נוצרה בעקבות הגלות אלא חרף הגלות. השוני בין בני האדם זאת מציאות אפריורית. ולכך ככל הנראה רומז לנו "מדרש רבא" (במדבר, פרשה ב', אות ג'): "חיבה גדולה חיבבן הקב"ה שעשאם דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהיו ניכרין". אומר המדרש, הקב"ה קבע לישראל הסדרי חנייה עם דגלים שיבדילו בין שבט לשבט מתוך חיבתם של ישראל. אהבה איננה ביטול ההבדלים בין הקבוצות השונות אלא הכרה בשוני מתוך שוויון מלא. וכך אכן מקובלני מסבי זצ"ל אבא דג'ן (גדעון) מנגשה שבבסיס התפיסה התיאולוגית בעולמה של 'ביתא ישראל', עומד ערך יסודי אחד, ערך השוויון. זאת בניגוד לדיסציפלינה התרבותית, שבה התרבות כולה מעוגנת בתפיסה היררכית מובהקת המאופיינת בקוד הכבוד, לפני הא-ל כולם שווים. יהא האדם אשר יהא, גם הגוי אשר הנוגע בו נטמא על פי מנהגי הטומאה והטהרה של העדה – כולם מתייחסים לקב"ה בצורה שווה. אין חשוב יותר ופחות. אולי חינוך זה שקיבלתי מהבית מהמסורת האתיופית הוא מה שמאפשר לי היו למצוא איזון בין הזהות האישית שלי לבין הזהות הקולקטיבית.

(במדבר תשפ"א)