מרדכי גרנביץבקיץ האחרון, בעודי מתכונן לשבת קודש בביתי, התקשרה אלי חברת המשפחה, שמגיעה אל ביתנו הרבה, ואמרה שהיא שוהה בניו יורק ומחפשת מקום להיות בו בשבת.
הרקע: היא יתומה מהוריה, ויש לה סבא שהיא מטפלת בו בשנה האחרונה רבות, אז לקחה קצת חופש ונסעה לאגור כוחות. כיוון שהיא די חדשה בעניין שמירת שבת וכשרות ויהיה לה קשה לשמור שבת כהלכתה בחדר ששכרה בדירה לא יהודית ברובע הברונקס, סידרתי לה אירוח חם אצל חברים. לדאבון הלב, במוצאי שבת הודיעו לה על פטירת הסבא בישראל. היא ראתה שלא תספיק להגיע ללוויה אז נשארה בשברונה מעבר לים מבלי לשנות את הכרטיס. מי ישער את גודל הכאב…
באותו שבוע הוצרכתי לנסוע אף אני לניו יורק לענייני, וביום שישי שוב אני מקבל ממנה הודעה, שהיא עדיין בניו יורק, והאם אוכל לסדר לה מקום לאירוח, כיון שכפי שצויין לעיל, אפשרותה לשמור שבת כהלכה תלויה מאד במקום ובאווירה בו היא תהיה. הייתי מונח בענייניי וטרדותיי ולא התייחסתי להודעה ממנה. בתוך הבלגן שהייתי נתון בו, היו לי כל התירוצים והסיבות להסיר אחריות. קשה לי לתאר את הסיטואציה אבל בתוך עיסוקיי היה לי קשה מנטלית להתפנות ולהתחיל שוב עם טלפונים ובקשת טובות.
עברו שעות רבות, וכשעתיים לפני כניסת שבת יצאתי לדרכי אל העיר בה אהיה בשבת. כשלפתע החלו מחשבותיי לנקר, איך זנחתי עזרה למישהי שכל בקשתה הייתה מקום בו תוכל לשמור שבת כראוי.
התחלתי להרים טלפונים לחברים לבקש שיארחו אותה. ופה בעצם אפשר לסיים כי זה סיפור על חשבון נפש, ולא "סיפור חסידי". ובכל זאת…
הדלת סגורה והשער נעול. כולם נוסעים, זה לפה וזה לשם. חשבתי על בדידותה בסיטואציה הזאת ועל רקע המצב הכללי אותו היא עוברת. בשברון לבי הרמתי עיני השמיימה ובקשתי שאזכה לעזור לה בעניין.
בעודי בדרך הפקוקה מהעיר הגדולה אל פרברי מונסי, חבר מתקשר ואומר לי, "תשמע, הסיפור שלה נגע בליבי, אף שאיני יכול לארח השבת, סדרתי לה מקום במנהטן לאכול סעודות שבת כיד המלך עם חברים. ואני משלם לה על מלון באיזור בכדי שתהיה לה שבת נעימה. מה גם שכיון שהדיל הוא עד הצהריים ואיני רוצה שהיא תחלל שבת בגלל זה, אז סוגר לה עוד לילה ושתהנה שם עד יום ראשון".
שלחתי לה מייד הודעה עם הפרטים.
ההודעה המוקלטת שקבלתי ממנה בתגובה, הייתה מרגשת ורטובה מדמעות.
פתחו שערי הלב.
היא כבר הייתה נואשת מהאופציה שתהיה לה שבת. ובתוך חבילת הייאוש והבדידות הכללית, התחושה שנעזבה ונשכחה מלב כל, "אם לקב"ה לא אכפת ממני, אז בשביל מה המאמץ"…
באקט של "לשבור את הכלים" בתוך ייאוש, נסעה ברכבת למסעדה לא כשרה. ממש בשערי המסעדה קיבלה את ההודעה ממני… שעה וחצי לפני הדלקת נרות. כל זאת היא מספרת בבכי…
ברגע זה ממש, כל התכניות התהפכו והיא מרוגשת עד עומק נשמתה מהארת הפנים ומההפתעה הלא צפויה. כל נקודת המבט השתנתה אצלה משם והלאה.
משהו נפתח בליבה.
משהו נפתח בליבי.
טוב לעשות טוב.
בערב שבת זו, י' שבט, מציינים חסידי חב"ד את היום בו התמנה הרבי האחרון לאדמו"ר. הספר הראשון שערך, הוא סדר לימוד יומי שנקרא "היום יום". שם הוא מביא בשם הבעש"ט , שנשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים-שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי פעם אחת (!) בגשמיות או ברוחניות.
זה נוקב עד תהומות הלב.
לפעמים אדם טרוד בענייניו כשמישהו מבקש טובה, בשעה שלעתים זו התכלית שנשמתו ירדה לעולם…
ובנימה אישית, בהקשר לסיפור, לתת למישהו טעם של שבת או כשרות זה יפה. אבל טוב אמיתי זה לתת לאדם הרגשה שהוא לא בודד בעולם. שנזכה!
(בשלח תשעח)
