האם באתיופיה הייתה ציצית?

ציצית לא הייתה אצל יהודי אתיופיה, אבל הם אולי היחידים שקיימו את מצוות הציצית כפי שהיא מופיעה בתורה

מהו לבוש מסורתי? מי קובע מהו מסורתי? ומי מתחיל את הלבוש המסורתי? האם הלבוש היהודי/ המסורתי מתחלף ומשתנה עם הזמן? באתיופיה, למשל, לא נהגו לכסות את הראש (כיפה). כיסוי הראש נהג רק אצל "הכהנים" – הקייסים. כיסוי הראש היה בצבע לבן, וכבר בתקופת הלימודים נהגו הקייסים לכסות את הראש. כך גם נהגו, לא באופן מחייב, אנשים במעמד חברתי גבוה. בדרך כלל היו אלה ה"שמגלוץ'" – אנשים מכובדים בקהילה. אבל, רוב העם לא נהגו לחבוש כיסוי ראש או כובע. מנהג כיסוי הראש מציין כבוד ונדמה שהסיבה לכיסוי הראש היא יותר תרבותית מאשר דתית.

יוצאי אתיופיה הדתיים בארץ כולם חובשים כיפה. אז זה טוב או לא טוב? ועוד דוגמא. הרבה יהודים נהגו ללכת עם לבוש חרדי (כובע ושטריימל) אך הציבור הדתי לאומי האשכנזי הפסיק ללבוש את הבגדים המסורתיים ובחר בלבוש מודרני. במקום הכיפה השחורה הם עברו לכיפה הסרוגה.

אז מה מעיד סוג הלבוש? האם זה עניין דתי או לאומי?

אנו רואים שיהודים סיגלו לעצמם את הלבוש שהיה נהוג במקום מגוריהם, ונראה שסגנון לבוש משתנה מזמן לזמן. וכמובן, גם ההלכה מתפתחת עם הזמן. הדוגמה הטובה לכך, מעבר לדוגמאות שציינתי, היא מצוות ציצית. אני שומע טענות, בעיקר מיוצאי אתיופיה, על כך שהרבנים שבאתיופיה לא נהגו לקיים מצוות ציצית. ציצית לא הייתה אצל יהודי אתיופיה. אך אני רוצה לטעון, שלא זו בלבד שאין זה נכון שיהודי אתיופיה לא קיימו מצוות ציצית – אלא שאולי הם היחידים שקיימו את מצוות הציצית כפי שהיא מופיעה בתורה.

התורה מצווה בשני מקומות על מצוות ציצית: "…דבר אל בני ישראל ואמר אליהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם", "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה". מה זה "ציצית"? בתורה לא נאמר מה גודל הבגד, כיצד קושרים אותו, מה קושרים ומה המשמעות של הקשירות. כל הפרטים הנדרשים נמסרו לנו על ידי חז"ל במשנה ובתלמוד. בתקופת המשנה נהגו ללבוש בגד בעל ארבע כנפות ובו הטילו את הציצית, משום כך הברכה על הציצית מדברת על עיטוף. כשהשתנו הרגלי הלבוש ואנשים הפסיקו ללבוש בגד בעל ארבע כנפות תיקנו חכמים, בתקופת הראשונים, ללבוש בגד מיוחד בעל ארבע כנפות – "טלית קטן", על מנת לא לבטל מצוות ציצית. האם הטלית הקטן היא חלק מלבוש האדם? ומתי פשט המנהג להתעטף בטלית בשעת התפילה? כאמור, מנהג יהודי אתיופיה הוא אולי הקרוב ביותר לחובת הציצית כפי שהוא מופיעה בתורה. מנהגם בנושא זה הוא מעניין מאוד. על פי מנהגם אין חובה להתעטף בטלית עד לחתונה. אדם שאינו נשוי רשאי היה ללכת בלי טלית שעוטפת אותו. מיד לאחר החתונה נהגו להסתובב בכל מקום עם הטלית, לבד מבשעת העבודה. הבגד של הטלית עשוי מצמר או מפשתים ובטלית לא הוטלו ציציות בארבע כנפות, ובמקום הציציות היו שזורים חוטים קטנים סביב הטלית. הטלית האתיופית נקראת "נטלה", והיא בדרך כלל בצבע לבן, עם פסים או בלי פסים. גם הנשים, לאחר החתונה, היו עוטפות עצמן ב"נטלה", בנוסף לכיסוי הראש. ברם, ה"נטלה" של הנשים שונה מה"נטלה" של הגברים. הציצית באתיופיה מסמלת כבוד והדר, בגרות ואחריות. לאחר החתונה מתגברת האחריות של האדם ולכן באתיופיה נהגו להתעטף בטלית (נטלה) רק לאחר הנישואין. לפי זה, נראה שבארץ ישראל יוצאי אתיופיה לא צריכים להתעטף בטלית עד לאחר החתונה. כמנהג האשכנזים. בעניין מה יש לנהוג – כל אחד יעשה כפי שיבחר.

דומני שאם בלבוש מסורתי עסקינן, אפשר ללמוד משהו בקשר שבין פרשת ציצית לפרשת המרגלים. המרגלים היו אנשים. כיצד ייתכן להבין שאנשים כאלו סתם פחדו מלהיכנס לארץ? כיצד אפשר לומר שלא היתה להם אמונה בקב"ה שיכניסם לארץ? אפשר לטעון שהקושי של המרגלים היה שינוי בהרגלי חשיבה. מעבר מלבוש מסורתי אחד ללבוש מסורתי אחר. בין חידוש לשימור. מכל מקום, עמדות שונות הוצגו במשך הדורות כדי להתמודד עם סוגיות העוסקות בשימור וחידוש. כל ניסיון לפשט את הפרדוקס על ידי שלילת אחד משני רכיביו, שימור וחידוש, יש בו משום זיוף המציאות. הפתרון אינו נעוץ בבחירה באחת משתי האפשרויות, אלא בקבלת שתיהן גם יחד, מתוך הבנה שמתח – אין פירושו סתירה.

(שלח תשפ"ב)