חננאל ובר, רו"ח
רבות נאמר על בלעם הרשע שבא מרחוק עבור ממון וכבוד כדי לקלל את עם ישראל. ברם, מעט מאוד נאמר על מי שיזם את בואו של בלעם — קרי, בלק. ולכן, נשאלת השאלה: מי היה בלק? מה היה אופיו ומה הניע את יוזמתו להביא את בלעם לזירת המלחמות בין עם ישראל לעמים שעמדו בדרכו לכיבוש הארץ?
"וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶך לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא" (במדבר כב, ד). רש"י מסביר את הסייפא — "בָּעֵת הַהִוא" — כך: "לא היה ראוי למלכות. מנסיכי מדיין היה…מנוהו עליהם [מואב] לצורך שעה". ומדוע מינה מואב איש מדייני עליהם? הרי זה מוזר וחריג מאוד. האם יש הסבר הגיוני למעשה הזה? ובכלל, מדוע מעניין אותנו היום ייחוסו ומקורו הלאומי של אותו בלק?
לעניות דעתי, בלק אכן היה איש מדייני מכובד מאוד. יש לשים לב לעובדה שהוא היה בנו של צפור. ויש גם לזכור שכהן מדיין — הרי הוא יתרו — קרא לאחת מבנותיו ציפורה, אותה ציפורה שהפכה לאשתו של משה רבינו. הייתכן שיתרו קרא לבתו בשמה לזכר אביו — צפור — שהיה גם אביו של בלק? אם כך, הרי שבלק ויתרו היו אחים — אולי יתרו האח הגדול ובלק אחיו הצעיר. ע"פ הזוהר הקדוש בלק היה מבניו של יתרו, וע"פ דעה אחת הוא היה יתרו ממש. בכל מקרה, אפשר לסכם שיתרו ובלק היו מן האליטה השולטת במדיין, ובטח קרובי משפחה ע"פ הרמז שבשמות "צפור" ו"צפורה".
גם בלק היה מחונן בכשרון מדיני מובהק. הוא ניסה להפעיל את כשרונו בסביבה ובעת בה צעד עם ישראל לכיוון הארץ המובטחת. הוא הבחין בחרדה הגדולה שפקדה את מואב בעקבות ניצחונותיו הנסיים על סיחון ועוג מלכי האמורי. הוא ידע דבר נוסף — וזה מפיו של יתרו שלמד ממשה רבינו — שהקב"ה אסר על בני ישראל לתקוף את מואב ועמון בזכות יחסם העתיק כצאצאם של לוט, אחיינו של אברהם אבנו. ב רם, את העובדה הקריטית הזו לא ידע מואב. הם רק ידעו שלעת עתה נמנע ישראל מלתקוף אותו, למרות סירובם לתת לו לעבור בשטחו בדרכו ארצה. מואב לא ידע כלל שאי הכרזת המלחמה על מואב אינה זמנית אלא נצחית, כל עוד מואב אינו תוקף את עם ישראל.
את כל זה ידע בלק ונמנע בזדון מלידע את מואב. יותר מכך, את אי-ידיעתו הזו של מואב החליט בלק לנצל לתועלתו האישית עד תום. הכיצד? כנסיך מדיין מתוסכל שדרכו למלכות נחסמה, החליט בלק לפנות למואב ולהציע להם עסקה. הם ימנו אותו למלך עליהם ובתמורה הוא "יטפל" בבני ישראל שמהם כל כך פחדו. אך היתה לבלק בעיה: מה עושים כדי, מצד אחד, להראות למואב שהוא פועל להצילם מפני ישראל ולהצדיק את הסכמתם להכתירו כמלך, ומצד שני, לחסל את האיום האמיתי שהוו בני ישראל — על עמו שלו האמיתי, שהוא מדיין?
הפתרון של בלק היה, בשלב ראשון, וזה שוב בא כתוצאה של ידיעתו את עם ישראל דרך יתרו — שכוחו של ישראל מצוי בקשרו המיוחד עם הקב"ה. ואכן בשלב א' ניסה בלק למצוא גורם במעמד רוחני דומה לזה של משה רבינו שיוכל לערער על אותו יחס מיוחד בין ישראל ומלך העולם. משה ביקש מהקב"ה שירחם על העם, יגן עליו ויהיה להם כאב לבנו. בלק רצה שבלעם יפעל בכיוון ההפוך, ויגרום להקב"ה להתנתק מישראל ולהפקיר אותו.
ל"מזלו" של בלק, לפני הסתלקותו מן הזירה, הציע בלעם לבלק עצה זדונית שנראתה לבלק כבעלת סיכוי טוב לגרום לקרע בין הקב"ה ועם ישראל — לשלוח את בנות מואב לזנות עם בני ישראל ולהיצמד לבעל פעור. העצה הצליחה חלקית כי "וַיִחַר-אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, ג) והוריד עליהם מגפה שגבתה עשרים וארבעה אלף קורבנות מן העם.
נשאלת השאלה: מה הניע את בלק לבחוש ללא מנוחה בתרגילי הישרדות וקומבינות מדיניות מסוכנות? בלק האמין שהמטרה מצדיקה את כל האמצעים – כולל אמצעים חמורים כגון רמייה, רצח ואפילו שליחת בנותיו של עם אחר שאיננו בסכנה כלל, לחטוא בעריות כדי לשפר את מעמדו האישי של אותו "מדינאי דגול". ואכן, בלק נראה בעיני כמקיאבלי של ימי קדם.
בסופו של דבר מזימתו של בלק נכשלה, כי למרות חרון אפו של הקב"ה בישראל, פנחס הציל את העם ע"י מעשה קנאתו לה'. והקב"ה שידע את כל תחלואותיו של בלק צווה על משה לצרור, לא את המואבים ששלחו את בנותיהם לזנות עם בני ישראל, אלא את המדיינים! ומדוע לא להילחם במואב? כי מואב נפל קורבן לתוכניותיו הזדוניות של בלק, שניצל את מעמדו הזמני כמלך מואב ושיקר לו שהוא בסכנה קיומית מפני ישראל. מואב, שנולד עוד בימי לוט מהפקרות של העריות, נכשל גם פה באותה חולשה רוחנית מובנית באופיו שגם אותה ידע בלק, וניצלה עד תום. עבור אותו אופי מגונה נצטווה עם ישראל להחרים לנצח כל זכר ממואב , אך לא את הנקבות מאותו עם, ועל רקע זה הצטרפה רות המואביה לעם ישראל וזכתה שנינה יהיה דוד המלך — שמזרעו יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, כן יהי רצון.
עד אז מה עלינו ללמוד ממעשיו של בלק? שהפוליטיקה "הריאלית" והצינית שהוא המציא אלפי שנים לפני מקיאבלי, אינה דרכו של עם החפץ להיצמד לבורא עולם ולהדמות לו. חשבנו לתומנו שבדמוקרטיה המטרה אינה מצדיקה את האמצעים. חשבנו לתומנו שתאוות השלטון בצורה כה קיצונית אינה בלתי אפשרית ב"דמוקרטיה הישראלית". אך גילינו לפני שמונה שנים ש"מלך" בישראל היה מסוגל, בעזרת שיתוף פעולתה של תקשורת משוחדת שהסכימה להפכו משרץ "לאתרוג", בתנאי שיחריב עשרים יישובים יהודיים שלמים ויגרש מבתיהם כעשרת אלפים יהודים. כך הוא עשה ובכך הקים מדינת שנאה לארצנו הקטנה שהצליחה לכפות עלינו שתי מלחמות פעמיים תוך שמונה שנים בלבד! וכל זה עבור מה? עבור "ערך" עליון של תאוות השלטון של אותו "מלך".
מבחינה היסטורית אפשר לסכם בצער רב שבלק "הוליד" את מקיאבלי ומקיאבלי הוליד את שרון. תפקידה האקוטי והקשה ביותר היום של הדמוקרטיה בישראל הינה למגר ללא רחמים את אותו "בָּלָקִיזֶם" שפשט בקרב מנהיגי עמינו, שהוא הוא המהווה את אחת הסכנות הקשות ביותר לקיומה הדמוקרטי של מדינת ישראל.
(בלק תשסג)