עו"ד דוד קורצווייל
והיה המישור לְעָקֹב – על גילוי דעתו של הרב טאו
את הרב צבי טאו פוגשת המציאות הישראלית אחת לזמן. המפגשים הללו מתאפיינים בקיומה של מחלוקת. על פי רוב עמדותיו חריגות במהותן, ולמצער באופן ניסוחן.
פרשת משה קצב שהואשם באונס תוך ניצול מעמדו, העמידה את הציבוריות הישראלית במציאות קשה מנשוא. נשיא מדינת ישראל הואשם במספר פרשות חמורות ביותר של ביצוע מעשים נפשעים בנשים, שכל חטאן היה שעבדו לפרנסתן. היות ומדובר היה בסדרת מעשים ולא במעשה בודד, קשה היה לתת לקצב ליהנות מחזקת החפות גם בשלב של טרום ההרשעה. על כל פנים, ראוי היה לגלות איפוק ולהימנע מהבעת דעה שיפוטית כל עוד בית המשפט לא אמר את דברו. הציבוריות הישראלית אם כן, נעה בין אלו שגינו בכל פה לבין אלו שהיו ספונים בביתם בחוסר נוחות, בושים בנשיאם וממתינים לדברו של בית המשפט. לא כך הרב טאו. הוא בריש גלי ובאופן הפגנתי שיגר לקצב מכתב תמיכה והעניק לו תעודת יושר תוך דחיית עמדת המתלוננות. מעשה פומבי זה היה חילול השם מובהק. היו בו אטימות לב וחוסר חמלה כלפי הקורבנות שאת גרסתן הוא פשוט דחה וביטל. בכך הוא אף הפר את הציווי של "שמוע בין אחיכם" ועמדתו הצביעה על עיוות מוסרי. לו רצה הרב טאו לתת לקצב החשוד משענת אנושית בלבד, חייב היה לומר שהתייצבותו היא אך ורק כסעד אנושי לאדם המצוי בשאול תחתיות, ואין בה הבעת עמדה לגוף החשדות. גם חיזוק אנושי זה חייב היה להיות רחוק מכלי התקשורת וסמוי מעיני הציבור. ואולם, הרב טאו בחר בדרך המעוותת שהיוותה לא פחות מנעיצת סיכה בעין הציבורית וחרב מושחזת בליבן של הקורבנות.
ראוי להזכיר כי הרב טאו היה אחד המשפיעים על קצב להימנע מעסקת טיעון. שבע שנות המאסר שנגזרו על קצב הוכיחו עד כמה המלצות הרב טאו היו חסרות אחריות, מזיקות ותלושות מהמציאות.
בימים אלו חוזר הרב טאו למפגש נוסף עם הציבור הישראלי. הפעם בדמותו של "פסק הלכה" התומך בהקמת ממשלת ימין הנשענת על האחים המוסלמים (אגב, שבוע לפני כן חתם על עמדה הפוכה). העמדה היא כה חריגה בצידה הימני של המפה שאפילו רבני מפלגת "הציונות הדתית" מתנגדים לעמדתו זאת.
שלילת כל ניתוחו "ההלכתי" של הפסק ראויה למאמר נפרד. אסתפק עתה בהתייחסות לכשלים ולחוסר התבונה במהלך הנוכחי.
בהבדל מהרבנים דרוקמן ולבנון, הרב טאו התעלם לחלוטין מכך שלקיומה של ממשלה שחייה תלויים באחים המוסלמים, ישנה כבילות ביטחונית. הדבר נכון שבעתיים ובמיוחד כאשר ראש הממשלה הוא נתניהו הנעדר יושר וערכים, ושרידותו האישית עומדת מעל כל שיקול.
עמדת הרב טאו משדרת לערביי ישראל שמעתה יכולים הם להוות לשון מאזניים בכל ממשלה עתידית ובכך להקפיץ באופן דרמטי את מספר המצביעים הערביים (שעד כה היה נמוך). לכן, לעצם האמירה הדקלרטיבית המכשירה ממשלה שכזאת ישנם מחירים מיידיים וממשיים הנוגדים לחלוטין את האינטרסים וההשקפה של הרב טאו.
הרב טאו, לדבריו, מעדיף אפוא את הדיפת חזון השמאל הפרוגרסיבי על פני ביטחונם וחייהם של תושבי המדינה. משל מדובר בחזון שעליו נאמר "ייהרג ואל יעבור".
גם לו היה הרב טאו סבור שכינונה של ממשלת "ימין" (כמובן שממשלה התלויה באחים המוסלמים איננה ימין) מצדיק תשלום מחירים כאלה ובכללם את הלגיטימיות של כינון ממשלה התלויה באחים המוסלמים, עדיין חייב היה להסכים שמשלמים מחירים רק כאשר מקבלים תמורה. לכן, הרב טאו חייב היה לשחרר את "פסק ההלכה" שלו רק לאחר שהיה מוודא עם האדונים סמוטריץ' ובן- גביר כי שחרור פסק הלכה שכזה יהווה צידוק להצטרפותם וישיג את מטרתו.
האופן שבו נהג הרב טאו הוא לדעתי יותר מחובבני. הוא העניק לאחים המוסלמים הכשר מבלי שטרח לבדוק האם יקבל את התמורה. ואכן, כפי שהדברים נראים עתה, הרב טאו הזיק בדבריו שלא לצורך.
הרב טאו הציב על כף מאזניים אחת את קיומה של ממשלת "ימין" התלויה באחים המוסלמים, ועל כף המאזניים השנייה את כינונה של ממשלה שתממש את כל חלומותיה הפרוגרסיביים של מפלגת "מרץ". בשקילה זאת הוא העדיף ממשלת "ימין" התלויה בחסדי האחים המוסלמים. זהו כשל נוסף וחמור. במציאות הפוליטית אין שום היתכנות לכינון ממשלת שמאל שתממש חלומות פרוגרסיביים. ממשלה שחברים בה בנט-שקד-סער, לא תיישם חלומות שכאלה. לכן, הרב טאו הפעיל "שיקול דעת" באופן שאינו מתכתב עם המציאות הריאלית. עובדות אלו שומטות את כל בנין הקלפים של "פסק ההלכה" שפרסם וה"מבוסס" על חלופות שלא קיימות במציאות.
הרב יצחק שילת, מראשי ישיבת מעלה אדומים, תומך בקיומה של ממשלה עם מפלגות ערביות. הוא מכיר בבעייתיות הקיימת בכך, אך לנגד עיניו שיקולי מאקרו ארוכי טווח של פיוס יהודי-מוסלמי. לדידו, למול הבעייתיות המסוימת הקיימת בשיתוף זה, ישנו מסר חיובי של אחווה יהודית-ערבית. ניתן לחלוק על עמדה זאת, אך היא לפחות מצביעה על דיבידנד חיובי שינבע מחיבור זה. הרב טאו לעומתו, משליך במו ידיו גם את הדיבידנד הזה. הוא מכתיר את החיבור היהודי-ערבי כלא פחות מ"חילול השם" ובכך משדר איבה ואף עמדה גזענית כלפי תושבי הארץ שאינם יהודים. לדידו, דרוזים ונוצרים יכולים לשרת בצה"ל ולהגן על המדינה, אך שיתופם בממשלה הוא "חילול השם" מעצם היותם גויים. יחסו העוין למי שאינו יהודי מתגמד למול טענתו שעדיפה ישיבה עם האחים המוסלמים חרף "חילול השם" שבה (כך להשקפתו), על פני ישיבה עם אחינו היהודים מהשמאל. מה שמדהים הוא, שההסבר שהוא נותן לכך ששינה דעתו ולכן הוא תומך בכינון ממשלה הנשענת על רע"ם, אך מתנגד נחרצות לממשלת איחוי שתכלול ימין ושמאל, נעוץ באירועי מירון שגרמו לו: "להתבונן ולהקשיב לקול ד' הדובר בנו, דרך המאורעות… ולהסיר מעלינו את הנגע הנורא של ליבוי שנאת החינם". לדידו, תמיכה בראש ממשלה ששיסוי ופלגנות הם לחם חוקו, תוך שלילת כל מפלגות האיחוי הלאומי, היא הדרך להסרת שנאת חינם.
לדאבון לב, קריאת פסק ההלכה של הרב טאו מצביעה על תלישות הפסק מהמציאות הריאלית.
כל זה מוליך לשאלה שכבר שנים מטרידה אותי ביחס לרב טאו: הכיצד מי ששוגה והולך לאיבוד באופן סדרתי בשבילי דנהרדעא, מתיימר לשמש כמורה דרך בשבילי דרקיעא ("קול ד' הדובר בנו, דרך המאורעות)"?
(במדבר תשפ"א)
