התורה אינה אוסף של מצוות

כמידי שנה, וכמו כל אחד המקשיב לפרשת השבוע, אני 'חורש' את ה'רשת' ואת הספרים לנסות ולמצוא פתרון לחידת החזרה 'המייגעת' של קרבנות הנשיאים. התורה, המקמצת בדרך כלל במילותיה, 'מבזבזת' למעלה מ-60 פסוקים על חזרה מיותרת לכאורה על פרטי הקורבנות הזהים.

התשובה המקובלת שמה את הדגש על המימד הפרטי, האישי, הייחודי שהכניס כל נשיא לקרבנו. "מה ראו הנשיאים להקריב קרבנות בעניין הזה? רבנן אמרין: אע"פ שקרבן שווה הקריבו כולם, על דברים גדולים הקריבו, וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו…" (במדבר רבה י"ג, י"ד). רש"י מפרש, שאף על פי שהמתנות היו זהות לחלוטין בצורתן, בערכן ובכמותן, למעשה כל מתנה היתה שונה במשמעותה הפנימית. כל נשיא שבט וכוונותיו, המתאימות לאופיו של שבטו.

ואני תמה, האם הנשיאים שמעו את הפסוקים בזמן אמת? ודאי שלא, הלא משה תפר את המגילות לספר תורה אחד רק בשנה הארבעים? האם אנו נותנים כבוד לנשיאים בהאזנה לפרשת שבוע? לכאורה לא! החזרה הזו משעממת למדי, אם כי יש ודאי צדיקים המצליחים 'לשמוע' את הטקסט החדגוני  ואת משמעותו הדרשנית.

נראה לי לומר כי הפתרון לחידה זו מצוי בהתייחסותנו לטקסט המקראי. תכני המגילות אותן חיבר משה ליחידה אחת, המכונה 'חמשה חומשי תורה', היו הנבואות אותן שמע מפי הא-ל. חלק מן המגילות הן תיאורו של משה עצמו, שכן אין צורך בנבואה כדי לתאר את אשר אירע. חיבור אותן מגילות המתארות את אותו אירוע 'בזמן אמת' לתוך פרשה אחת 12 פעמים, קיבלה כמו כל השאר, את האישור והחותמת האלוקית.

רוצה לומר, הטקסט המקראי אינו טקסט בלבד. החיבור של האותיות והמשפטים האלוקיים זה לזה, בדומה לרצף של הגנום האנושי הוא בדווקא. כל השמטה של אות אחת תיצור משמעות כוללת שונה, קל וחומר לשינויים גדולים יותר. המשמעות הפילולוגית של שפת התורה הינה המשמעות הראשונה והפשוטה של הנגלה, של התקשורת המילולית, של הסיפור ושל הציווי. המימד ההיסטורי והציווי שבטקסט המקראי הם רק הגורם המזמן והפשוט של מערכת עמוקה מיני ים בעלת אין ספור מימדים של הבנה.

דווקא במסגרות הטקסטואליות בעלות מבנה זהה, יש פוטנציאל גדול יותר להבנה עמוקה זו. אכן, גם העולם  המדרשי וגם העולם הקבלי נענה לאתגר זה והוא מציע פרשנויות רבות מימדים שלדעתי, הן הן 'הפשט' של התורה במקרה זה. ההאזנה שלנו בכל שנה לקריאת התורה מהווה חלק מן הפתרונות הללו.

להערות  hazutg@gmail.com

(נשא תשפ"א)