מה ההבדל בין הנזיר לכהן?

הכל יודעים למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה. אולם, מדוע נסמכה פרשת נזיר לברכת כוהנים? נראה שבכך מחדדת התורה את ההבחנה שבין שתי דרכים שעומדות בפני אנשים המיצרים על החסרונות בעולם. הנזיר הוא אדם אכפתי, אבל לא בהכרח סימפטי. כשהוא רואה קלקולים בחברה, הוא מקבל על עצמו פרישות והתקדשות, אולם בכך הוא פועל להגנה עצמית, אך לא מגלה אחריות חברתית. אדרבה, הוא עשוי דווקא להתרחק מהחברה. כשחבריו יתאספו לאירוע חברתי, הוא לא יגיע, כי אולי שותים שם, וכשצריך לטפל בנפטרים הוא לא יסייע, שכן עליו להישאר טהור. הופעתו החיצונית עם רעמת השיער הבלתי שגרתית מכריזה: "התרחקו ממני, אני שונה".

בגמרא נחלקו כידוע בשאלה האם הנזיר הנו בגדר קדוש או בגדר חוטא (תענית י"א, א, נדרים י, ב), ונראה שהוא קצת מזה וקצת מזה. הוא קדוש, שכן הוא בוחר בדרך של תיקון רוחני, אך חוטא, שכן מתקן הוא את עצמו, ומתיקון עולם מנער חוצנו.

בניגוד לנזיר עומד הכהן שפועל כל כולו בשליחות ה' ובשליחות עם ישראל, הן בעבודת המקדש, הן כמורה הוראה והן בברכות שהוא מברך את העם מדי יום ביומו. הכהן פונה אל העם באהבה, ושואף להביא לו ברכה ושלום.

אפשר לעמוד על ההבדל בין הכהן לנזיר מתוך האיסור שיש לשניהם להיטמא למת. הכהן מצווה להיטמא לקרוביו כמו גם למת מצווה (זבחים ק, א), בעוד שנזיר אשר נטמא לאלה נזירותו בטלה, ועליו לספור מחדש את ימי נזרו. הנזיר, שכל מהותו היא לתקן את עצמו, עבודתו נפגמת כשנטמא למען האחר, ועליו להתחיל בה מחדש. הכהן, לעומת זאת, כל מהותו היא לתקן את החברה כולה ולפעול למען הכלל, לכן כשמדובר במת מצווה או בקרוב משפחה, לא יוכל להתעלם, וחובתו להיטמא ולטפל בהם.

אין זה מקרה שהדגם החשוב והמפורסם ביותר לנזיר, שמשון הגיבור, היה אינדיבידואליסט קיצוני, שפעל לבדו, והלך תמיד במסלול אישי משלו, מבלי שיהיה אף חבר לצדו. הדגם החשוב והאידיאלי לכהן הוא אהרון, המהווה סמל מובהק לאהבת ישראל. אהרון שמח בגדולת אחיו, משה, כשהתמנה למנהיג עם ישראל, "ורבים השיב מעוון" (מלאכי ב' ו'). אהרן גילה רצון פנימי לברך את ישראל, ובפעם הראשונה בה שימש בתפקיד של כהן, ביום השמיני לחנוכת המזבח, מיד כשסיים את עבודת הקורבנות, בירך את העם ביזמתו, ומבלי שנצטווה על כך: "וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת יָדָ֛יו אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם" (ויקרא ט, כב).

אהרון אינו רק אב לכוהנים אלא משמש מופת לכל אדם מישראל שצריך להיות מתלמידיו: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב). אהרון שהיה משכין שלום בין "בני אדם שעשו מריבה זה עם זה" (אבדר"נ פי"ב) הפך להיות דגם לחיקוי כאדם שפועל בשליחות ה' ובשליחות העם, ומביא ברכה של אהבה והשכנת שלום בין הבריות ובין ישראל לאביהם שבשמים.

לפיכך נסמכה פרישת הנזיר לפריסת ידי הכוהנים, כדי ללמדנו על שתי דרכים שעומדות בפני אנשים עם כוונות טובות, ולהפנות את תשומת ליבנו לכוהנים המברכים שידיהם המושטות קדימה מרימות קריאת כיוון והמלצה באיזו דרך לבחור.

במרוצת הדורות נעלמו הנזירים, שכן מי שמתקנים רק את עצמם לא יוצרים המשכיות. הכוהנים לעומת זאת ניצבים מולנו מדי בוקר, לא בגלל מעלתם האישית, אלא בגלל תפקידם החברתי – לברך את העם ולייצג את המחויבות המתמדת לתיקון החברה ולשלומה.

(נשא תשפ"א)