קול דמי אחינו

קול דמי אחינו, ממירון ומלוד, מגבעת זאב ומירושלים, זועק אלינו מן האדמה. וקול שאינו פוסק הוא, והולך מסוף העולם ועד סופו.

איננו יודעים חשבונות שמים ואיננו מתיימרים להבינם. אבל כל אחד מן ההרוגים קורא לנו, כציבור וכיחידים, לחשבון נפש, תרתי משמע.

בעוד שיכולת השליטה שלנו על מסלול הטילים מעזה לישראל ועיתוי שיגורם מוגבל למדי, האסונות שהיו במירון ובגבעת זאב היו יכולים להימנע ביתר קלות, אילו היו עיני העדה ומנהיגיה מקדישים להם יותר תשומת לב.

אין צריך לומר שלא מדובר בהמלצה או ברשות, אלא בחובה מן התורה, מצווה רבתי הדורשת החמרה יתירה, דקדוקים וחשש לספיקא דספיקא, 'הכשר' מהדרין מן המהדרין, בוודאי לא פחות משלל חותמות הכשרות המעטרות רבים מן המוצרים הנכנסים לפינו.

הטענה שלפיה היו לאתרי האסון "כל האישורים הנדרשים" עוד תתברר, אבל אפילו כך, לא די בפיסת נייר כדי להצדיק את המשך קיומם כבעבר, ולהפטיר כדאשתקד. גם הדיבורים על "כשל נקודתי, חד פעמי" מיותרים ומזיקים. שרשרת האירועים, במירון ובגבעת זאב, ובעוד עשרות מקרים שבהם "כמעט אירע אסון", מלמדת שלא מדובר בנקודה אחת אלא בהרבה נקודות המתחברות לקו רציף, צבוע בדם.

כל אדם הוא עולם מלא. כל התירוצים והאישורים ירצו, אולי, את הרשויות, בתי המשפט וחברות הביטוח. אבל החור השחור הגדול שנפער במשפחות ההרוגים לא יירפא לעולם.

דומה שאין זה מקרי שבמקורו, נאמר הציווי "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" (דברים ד, טו) בהקשר למעמד הר סיני: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵש".

אכן, עד מהרה היה פסוק זה בפי חז"ל וחכמי כל הדורות לצו עשה המכוון כנגד שמירת הנפש. לצד כללים נוספים, דוגמת מצוות "ולא תשים דמים בביתך" או "פיקוח נפש" הדוחה את הכל, העצימו חכמים את החובה המוטלת על כל יחיד ויחיד, כמו על הציבור כולו, לעשות הכל כדי מנוע סיכונים שאינם מחויבי המציאות. ולא לחינם סמך הרמב"ם הלכות אלה להלכות רוצח, והכתיר אותן בכותרת "הלכות רוצח ושמירת נפש", שהמזלזל באחרונות כמוהו כרוצח ממש.

בצה"ל נתקבע מזה שנים רבות הנוהג שלפיו כאשר יש "תאונת אימונים", נפסקים באחת כל התרגילים והאימונים לפרק זמן מסוים, אפילו אלה שמתקיימים מרחק עשרות ומאות קילומטרים ממקום האירוע, ואין להם כל זיקה אליו. לצד הרצון לחקור את נסיבות האירוע, נוהג זה מהווה קריאת השכמה ואזעקה רבתי לכל המערכת שלא ניתן להפטיר כדאשתקד. לצד האבל והכאב, צידוק הדין והסקת המסקנות ה'נקודתיות', יש לשוב ולצלצל בכל פעמוני האזעקה.

זה כבר הגיעה השעה לאמץ דרך פעולה זו גם באירועים דתיים. לאחר האסון הנורא במירון, הכאב והבכי, האבל והקינה, המשיכו האירועים השונים להתקיים כסדרם. למעט קריאות בודדות (שכוונו בעיקרן נגד ההליכה ההמונית לכותל המערבי בחג השבועות), לא שמענו על ביטול אירועים המוניים או הגבלת מספר המשתתפים בהתוועדויות המצווה למיניהן.

אכן, מדובר באירועים בעלי משמעות  דתית, רוחנית וחווייתית רבי עוצמה. אך גם הם אינם עומדים בפני חשש פיקוח נפש. לצד ההכרה בחשיבותם יש לעשות הכל כדי למנוע את סכנותיהם.

כבר היו דברים מעולם. באחד האירועים החשובים ביותר בלוח השנה היהודי, הקרבת קרבן הפסח, שביטולה כרוכה בעונש כרת, נדחקו המוני עולי הרגל, מאות אלפים, במתחם הצר של הר הבית (הדים לכך נשתמרו גם בכתבי בני התקופה, דוגמת יוסיפוס).

הגמרא (פסחים סד,ע"ב) מביאה מחלוקת בשאלה האם שערי העזרה ננעלו מעצמם, כדעת אביי, או שמא כדעת רבא, שמשקפת את הדעה ולפיה "אין סומכין על הנס", והכוהנים הם שנעלו את השערים כאשר מספר המשתתפים הרב היה עלול לסכן אותם. למרות זאת, בימי הלל הזקן נהרג זקן אחד מחמת הדוחק, והמאורע נזכר לדיראון עולם כ"פסח מעוכין" (או, בגרסה אחרת: מעובין").

הרמב"ם (הלכות קרבן פסח א, יא), שכאמור לעיל, החמיר ביותר בפיקוח נפש, פסק כרבא. על אף שהיה מדובר בקיום מצווה רבתי, בחוויה דתית עילאית, ידעו הרמב"ם – ורבים מחכמי ישראל בכל הדורות שגם בכגון דא "אין סומכים על הנס". כלל זה, וכמוהו הזהירות מכל חשש פיקוח נפש, היו לעקרונות יסוד בתורת ישראל ובמשפט העברי, וחובה מוטלת עלינו, כיחידים וכציבור, לאמצם גם בימינו ולימינו, ולפעול על פיהם.

(נשא תשפ"א)