אבינעם הרש (מחנך)
השבוע שמעתי מאבא שלי שיחי', יצחק הרש, על הרב איתן מבית אל שהגיע במיוחד לפסגת זאב בשביל להעביר שיעור בפני חמישה אנשים.
חשבתי כמה פעמים יצא לי כמחנך לבטל שיעור ולשחרר תלמידים הביתה בגלל שנשארתי בכיתה 'רק' עם חמישה תלמידים.
בשביל מספר כל כך זעום נטרח ונלמד אותם בכל זאת?
ואז שמעתי מאבי שיחי' שהרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל היה מגיע לתת שיעור במיוחד גם עבור… בן אדם אחד.
כמה ענווה ופשטות אתה צריך בשביל לטרוח ולתת שיעור עבור בן אדם אחד?
כמה הכרה בערך הזולת בן אדם צריך בשביל שממש ירגיש שהוא ממלא את הייעוד שלו בעצם מסירת השיעור וכל מהות העניין היא לא כמה אנשים הולכים לשמוע ולראות אותי, אלא איך אני יכול למלא את השליחות שלי אפילו במילוי כלי אחד?
ועוד חשבתי, כמה אנחנו, המחנכים, יכולים ללמוד ממנהגו זה של הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל ויבדל לחיים ארוכים הרב איתן, מבחינת מסירות הנפש שאנחנו מוסרים על התלמידים שלנו במקומות שהם בבחינת מערה, מתחת לרדאר ההכרה ומחיאות הכפיים:
מקומות בהם קצרה ידו של התלוש שלך מלהגיע לשם ואתה יודע שאתה לא הולך לראות מהם ולו שקל אחד אלא רק סיפוק ומשמעות.
ונזכרתי בפעם ההיא כשהרגשתי מבואס לגמרי ויצאתי מהישיבה שלמדתי בה וחיכיתי בטרמפיאדה ולאן שלא הסתכלתי העולם נראה לי אפור וכאילו סוגר עליי והשעה הייתה כבר תשע בערב ופתאום נעצרה לידי מכונית של אחד מהמורים בישיבה והוא יצא החוצה כולו חיוכים ושאל אותי לאן אני צריך (היום אגב, אסור למורה לתת טרמפ לתלמיד).
משהיססתי ומלמלתי משהו לא ברור, הבחין בי שאני עצוב ומבואס ואז החל לשכנע אותי שאסע איתו לירושלים, שם עצר רגע במאפיית אנג'ל וקנה לנו קוראסון שוקו וניל תוך כדי כך שהוא ממשיך להסביר לי למה בעצם יש לי כל כך הרבה דברים טובים שאני חייב להודות עליהם ולמה אם רק אחשוב על כך, אבין כבר לבד שהחיים שלי בעצם דבש.
והרגשתי, שהמורה הזה החיה את נפשי ואני בטוח שהוא לא הגיש את הקבלה של הקרואסונים למחרת למזכירות הישיבה בשביל להזדכות עליה.
כל כך הרבה מסירות נפש ונתינה והכול בשקט והנה עכשיו אני כותב על המעשה הזה שלו בפעם הראשונה.
כשניסה אחר כך להתקבל לישיבה אחרת, אני בטוח שהוא לא ציין את מעשה החסד הזה שלו ולא כתב בקורות חייו: 'שימח תלמיד עצוב וגרם לו לחשוב באופטימיות'.
הכול לשם שמיים והסיפוק שלו היה במשמעות שהוא קיבל מכך שהוא עשה טוב לתלמיד שלו.
אז מה הסיכוי שבפעם הבאה שאני אתקל בכיתה ריקה ויישאר לי רק תלמיד אחד, במקום לשלוח את התלמיד לביתו אני אשב ואקיים את השיעור כאילו שהכיתה הייתה מלאה לגמרי?
לו יהי.
(בהעלותך תשפ"א)
