אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
בין הדברים האהובים עליי באספות הורים הוא להקשיב למגוון הסיפורים האנושיים שמספרים ההורים על עצמם ואגב כך חושפים טפח מעולמם האישי
בשבוע שעבר התקיימה אספת הורים בבית הספר ונזכרתי איך שלפני כמה שנים הייתי מדריך בישיבה תיכונית ברחוב דבורה הנביאה 81 בתל אביב.
הייתה לנו אספת הורים שהתחילה ממש מאוחר. המחנך של הכיתה שהייתי המדריך שלה העדיף להישאר בבית הספר ולא לנסוע לביתו להתרענן בגלל שעד שהיה מגיע, כבר היה צריך לחזור לבית הספר.
המחנך החל את אספת ההורים בשמונה בערב, ביום שהוא קם בו בחמש וחצי בבוקר.
הסתכלתי, כמדריך שנכח באספת ההורים, בזרם ההורים הבלתי פוסק שנכנס לכיתה שלנו, דיבר עם המחנך העייף, שאל, העמיק ויצא – וחוזר חלילה.
אחת לשעתיים בערך, מותש כולו, יצא המחנך מהכיתה והלך להביא לעצמו כוס מים קרים, בדרך להורים הבאים.
בעשר בלילה, כך סיפר לי המחנך, הגיע אחד מההורים שנשארו בסוף, נכנס והסתכל על המחנך המפורק מעייפות ואמר לו:
"שמע, אני אגיד לך את האמת, נסעתי לכאן במיוחד ממרחק של חצי שעה, אבל אני רואה שהעיניים שלך אדומות ואתה מפורק מעייפות. עזוב אותך, בוא נקבע ליום אחר
ואני כבר אתקשר אליך".
זה היה מדהים: ראיתי איך שבבת אחת נדלקו העיניים של המחנך העייף. הרגע הוא עבר עשרות הורים והנה, רק לקראת הסוף, מישהו מהם הבחין בבן אדם שמסתתר מאחורי חליפת המחנך העייף.
"מה פתאום! נסעת עד לכאן אז בוודאי שנשב ונדבר", ענה לו המחנך בתקיפות כאילו הרגע שפכו עליו אמבטיה של כוחות נפש.
"אז תן לי לפחות להכין לך קפה", אמר ההורה: "בכל זאת, גם אתה בן אדם".
רגע אחרי שהאבא הזה יצא לא יכולתי להתאפק ושאלתי את חברי המחנך: "תגיד, מי זה האדם הנדיר הזה?".
והוא ענה לי: "נהג אוטובוס. אדם עם עין טובה ואינטליגנציה רגשית גבוהה. כל כך הרבה הורים עברו כאן עכשיו והתעניינו בציונים של הילדים שלהם במתמטיקה ואנגלית כאילו שזה הדבר החשוב בחיים. כל כך הרבה הורים, ורק הוא התעניין בעייפות שלי וידע להיות מענטש'". ואז, הוא המשיך ואמר לי:
"עכשיו הבנתי סוף סוף מה ה'תבלין הסודי' שהוא מכניס למרק של הילד שלו, שיצא כל כך מיוחד ועם מידות כאלו נהדרות".
***
פעם אחת, באמצע אספת ההורים לפני שנה נכנסה אליי אמא אחת ובידיה שקית לבנה. לא הבנתי מה יש בתוכה.
"תאכל", אמרה לי בחיוך: "בטח אתה רעב. אתה יושב כאן מארבע ולא אכלת כלום".
הסתכלתי עליה ופתחתי את השקית. היו בתוכה שלושה קרואסונים קטנים משוקולד. הם עדיין היו חמים ופריכים. זה היה נהדר. בדיוק במקום. ואם עוד שאלתי את עצמי למה דווקא הבן שלה היה בין התלמידים הבודדים שהציעו מעצמם לנקות את הכיתה אחרי שערכנו ערב כיתה – כעת זה היה ברור.
בכלל, בין הדברים האהובים עליי באספות הורים הוא להקשיב למגוון הסיפורים האנושיים שמספרים ההורים על עצמם ואגב כך חושפים טפח מעולמם האישי:
כך למדתי באותה אספת הורים מה המשמעות האמיתית של מצוות כיבוד הורים כאשר אמא אחת שיתפה אותי באיך הייתה לצידו של אביה בימיו האחרונים. אני זוכר שישבתי מולה נפעם: כמה מסירות נפש. כמה דביקות והקרבה. הייתי כל כך נרעש לחזות בגדלות האנושית הזו שנתגלתה לי כבדרך אגב. אותה אמא לא סיפרה על כך בגאווה אלא בטבעיות. במבוכה. בכאב. ואני רק חשבתי לעצמי איזה בן אדם מיוחד היא.
או, אמא אחרת ששיתפה אותי וסיפרה לי איך שבמשלוח מנות של פורים הם נוהגים להכין משלוח מנות מיוחד שעליו מופקדים הילדים שלה שאחראים לחלק אותו לבן אדם שלא מקבל בדרך כלל משלוח מנות. איזה רעיון מדהים בשביל לחנך את הילדים לנתינה, אכפתיות ודאגה לזולת.
מכל אספות ההורים שלי למדתי, שלפעמים, אם אתה מניח לרגע אחד בצד את הטבלאות והציונים ומוכן באמת לשמוע, להכיר ולהקשיב לסיפור שמספרים ההורים, אתה עוד עלול לגלות דברים נפלאים שיספרו לך את סיפורו המיוחד של העץ שאחראי לתפוח שיושב אצלך בכיתה.
(במדבר תשפ"ב)
