מרדכי גרנביץ
קרח היה פיקח, וסחף אחריו אנשים חשובים ורציניים. היו לו טיעונים משכנעים ממש, ולא בטוח שבוויכוח וסברות היינו ממש יודעים להחליט עם מי ללכת
האדם נוטה להעריץ שכל, בהירות מחשבתית, הסברים הגיוניים וטיעונים משכנעים.
בפועל, האם הבירורים המהותיים בחייו של אדם תמיד מוכרעים באופן שכלי טהור? כמה ויכוחים גדולים הוכרעו אחרי שצד אחד פשוט שכנע את הצד שני בהגיונו? ראיתם פעם פאנל כזה, שבו שני צדדים מדברים ואז אחד מהם אומר – "וואלה! הבאת עכשיו טיעון חזק, צודק, אני בצד שלך מהיום!"?זה לא מצוי כי מלבד מחשבות והגיונות ישנם עוד משתנים שונים. האדם יצור מורכב הוא, יש לו עמדה נפשית כלשהי, נתונים רגשיים השונים מאדם לאדם, נטיות ותכונות, חזקות וחולשות, בחירות שונות שעשה אי פעם בנושאים מכריעים שהשפיעו עליו, מאורעות מכוננים, טראומות, ולפעמים גם אינטרסים, לא תמיד מודעים.
אני לא מדבר רק על עמדות שקשורות לפוליטיקה, לדת או לטבעונות. ביום יום הכי פשוט… אם מישהו אי פעם חווה מריבה, האם הועיל לו שתוך כדי הטונים הגבוהים או הבכיות הוא נתן איזה נאום בנוי לתלפיות שמסביר למה הוא זה שצודק? אני אשמח לשמוע על מקרה כזה… פעמים רבות הנאום הנורא חכם הזה הוא ממש חלק מהבעיה. כי אתה לא ממש מקשיב לצד השני, לזעקה שלו, למצוקה, לציפייה שלו ממך, למקום בו הוא אולי פגוע. אתה עסוק בשעשועי הגיון כרגע… זה ממש חלק מהניכור וחוסר ההקשבה.
לפעמים מתרחש בעולמו של אדם מאורע שמטלטל אותו מאד ופתאום גם תפיסותיו משתנות. האם זה הגיוני בדווקא? אלא שכאשר העמדה הנפשית משתנה, המבט גם הוא משתנה, ואז מתגלה שהגיון הוא חמקמק ומתעתע. הניתוח השכלי הוא כלי חשוב, אבל הוא אינו מחליף את חיי נפשו של אדם, הוא אינו חזות הכל.
האם תמיד יכלנו לנחש מראש מי תהיה כלתו של מישהו? לפעמים הבחירות מפתיעות. אם היינו יושבים עם טבלה ומכניסים נתונים יבשים מה הוא "צריך" לחפש לא בטוח שזה מה שהיה יוצא… בסופו של דבר, ההחלטה מורכבת גם ממשתנים כמו תנועות נפש עמוקות. ולא מסברות מפולפלות. (אולי היה יותר קל אם יכלנו להזין נתונים ולקבל הוראות מדויקות לכל התלבטות בחיים…).
קרה לי בהופעות במוסדות תיכוניים, או במפגשים עם סטודנטים וכד' שמישהו שאל שאלה, עם כל הלב. פעם מישהו אמר לי: "אבל אתה אף פעם לא עונה תשובות". "נכון!" עניתי. "זו לא שאלה מתמטית עם נוסחה ופתרון". לפעמים השאלות הבוערות הן כאלו שדורשות מהאדם ללכת עם הזעקה שלו. לפעמים רגע של שינוי עמדה ייתן לו מבט חדש. זה לא תלוי במילים שאגיד ואין לי עניין 'לפתור' את החיפוש הזה… אני חושב שככל שאדם באמת מחפש וזועק וחותר מתוך רצון אמתי אז הוא בכיוון. השאלה היא איפה הלב שלך וכמה אתה רוצה באמת. ההסברים המלומדים טובים כשהם מגיעים על גבי העמדה הזאת.
ומכאן לסיפור של קרח. זה לא פשוט, בתור ילד ששומע על זה בגן אתה אומר לעצמך – מי היה מעז בכלל לעשות בלגן כזה מול משה רבינו? אני בטוח לא הייתי בצד שלו… אבל קרח היה פיקח, והוא סחף אחריו אנשים חשובים ורציניים מאד. היו לו טיעונים משכנעים ממש, ולא בטוח שבוויכוח וסברות היינו ממש יודעים להחליט עם מי ללכת.
אבל לפעמים כל העניין הוא פשוט כנות. להסכים לשאול את עצמי מה באמת אני מחפש פה. המוכנות של אדם להודות מול עצמו, האם הוא מבקש אמת, או שאולי הוא פשוט מקנא למשל, ועל זה הוא בונה בנין מפוצץ בהגיון…
"אילו הגיעו לדעה זו על ידי חשיבה מוטעית היה ניתן להעמידם על טעותם ולתקנם. אך הם הגיעו אליה מתוך קנאה ורדיפת הכבוד… בקשו לתת סיפוק לשאיפותיהם האנוכיות ולשם כך השתמשו בפלפולי סרק מחוכמים המחניפים לאהבתו העצמית של העם" (רש"ר הירש).
זה נוקב. וזה דורש ממני כאדם להיפתח למרחב שלם של בירור, שאינו מצטמצם רק לגבולות החקירה השכלית, אלא עסוק גם בשאלה – היכן לבי מונח.
(קרח תשפ"א)
