הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')לקראת סוף הדרך מתגברים הקשיים, ובני ישראל שוב מתלוננים: "לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֨וּת בַּמִּדְבָּ֑ר". בתגובה, ה' מפעיל עונש ייחודי, שלא היה לפני אירוע זה, ואחריו לא יהיה ומשלח בהם את "הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ… וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל". מדוע העונש על התלונות היה דווקא באמצעות נחשים ארסיים?
נראה שעיקר חטאם של בני ישראל היה בכך שהם גילו בתלונותיהם כפיות טובה ולא הכירו בחסדי ה'. תלונתם מופיעה לאחר שמשה הוציא להם מים מן הסלע, ולאחר ש-ה' נתן בידיהם את הכנענים ואת עריהם. הכשות הנחשים נועדו לכוונם להכיר בטובת בוראם. ה' שלח בהם את "הנחשים השרפים" בהא הידיעה; אלו הם נחשים שהיו במדבר מאז ומתמיד, שהרי ה"מִּדְבָּ֣ר הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב" מצויים בו (דברים ח, טו), אך עד כה הם ניצלו מהם בנס. עתה ה' הרפה מהנס, ונחשי המדבר נשכו כטבעם (רש"ר הירש). אף אנו ניצלים בכל יום ממחלות, מתאונות ומשאר מרעין בישין, אך איננו מודעים לכך כלל, ולא מרבים לתת דעתנו להכרת תודתנו.
הנחשים המענישים מתחברים גם אל הנחש המואנש והמוענש מגן עדן. אותו נחש קדמוני ספג את קללת ה': "וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ", ולכן "אפילו אוכל כל מעדנים שבעולם" הוא טועם בפיו טעם עפר. בני ישראל, לעומת זאת, אכלו מָּן שבו טעמו כל מעדן. "יבוא נחש שאוכל מינין הרבה ובפיו טעם אחד, ויפרע מן אוכלים מין אחד וטועמין מינין הרבה" (במד"ר יט, כב). הניגוד שבין מצב בני ישראל למצב הנחשים נועד לחדד ולהעצים בתודעתם את הכרת התודה העצומה שחסרה אצלם.
כפיות טובה טמונה כנראה בטבעו של המין האנושי, שכן האדם החל בה כבר כשנברא והתלונן על "הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י". חווה המשיכה בכך כשהשתכנעה מהנחש שהאיסור על אכילת פרי עץ הדעת לא נועד לטובתם, אלא לטובת הבורא, שרוצה למנוע מהם "וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽא-לֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע". בכפיות הטובה שלהם המשיכו בני ישראל בחטא הנחש שהיה הראשון בהיסטוריה לדבר לשון הרע "ואמר לשון הרע על בוראו" (בר"ר, כ, א). כמוהו אף הם פורצים גדר של שמירת הלשון, "ופורץ גדר יישכנו נחש" (ראו: ערכין טו, ב).
בני ישראל הכירו בטעותם, "וַיֹּאמְר֣וּ: חָטָ֗אנוּ", והנחש הממית הפך לנחש מחיה: "וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי". מאז הפך הנחש לסמל ברפואה, וביחס לאנשיה פיתחנו מראשית ימי הקורונה את מידת הכרת התודה.
תהליך התיקון של בני ישראל הושלם כשלאחר מכן פרצו בשירת הודיה, שירת הבאר. ייתכן שבשלב זה התחלף דור יוצאי מצרים בדור באי הארץ, והללו היו אמונים על הכרת תודה. הקיום בארץ ישראל מחייב להכיר בטובת ה', שמאפשר את קיומנו בארצנו, חרף כל הקשיים והיוקשים, הצרות והצרים.
(חוקת תשפ)
