הקילומטר האחרון

רוח החלוציות, שהחלה באברהם אבינו העולה הראשון, וקיבלה מימד נוסף ערב הכניסה הראשונה של העם היהודי לארץ ישראל- לא תמה

רצי מרתון אומרים שהקילומטרים האחרונים בריצה הארוכה הם הקשים ביותר. עשרות קילומטרים כבר מאחוריהם, ונשאר עוד קצת עד לקו הגמר, ואז הרצים צריכים להוציא מעצמם את כל כוחות הגוף והנפש כדי לעבור בשלום גם את הקילומטרים האחרונים של המרוץ.

העניין הזה של 'הקילומטרים האחרונים לקראת הסוף', נכון לא רק לעולם הספורט. הוא נכון לכל תחומי החיים- לעולם הצבא והעסקים, לחיי המשפחה והחברה, ולמקומות נוספים החותרים להגיע ליעדים מסוימים, עמלים קשה לצורך ההגעה, וגם בעולמות הללו פעמים רבות- ה'קילומטרים האחרונים', הם הקשים והמאתגרים ביותר.

אחרי מאות שנים בגלות מצרים, ועוד ארבעים שנה במדבר, סוף סוף מגיעים בני ישראל אל מפתנה של הארץ המובטחת, וניצבים כולם בשער הכניסה לארץ- 'בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ'. דווקא בימים האחרונים הללו, מתחים, לחצים ומחלוקות שהיו מתחת לפני השטח- מתחילים לצוץ. אומנם עברנו את פרעה- אבל יש חשש שאולי לא נעבור גם את זה. נשיא שבט שמעון כורת ברית ומתחתן בפרהסיה ובהתרסה עם בת מלך מדיין. נביא מוזמן על ידי מלך מואב לקלל את ישראל. בנות מואב מפתות לזנות את בחורי ישראל. גורמים שונים מערערים על המנהיגות וההיררכיה. שני שבטים מבקשים 'לא להיכנס תחת האלונקה', לא להיכנס בכלל אל הארץ, ולהשתחרר משותפות הגורל והייעוד עם אחיהם.

המתח גואה וסיר הלחץ כמעט מתפוצץ- כי כולם מבינים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. המציאות עומדת להשתנות באופן דרמטי, ושאלות מהותיות והרות גורל עולות לחלל האוויר- מה תהיה דמותה של המדינה החדשה הזו שנקים וצביונה? מה יהיו ערכיה, ומה יהיה אופיה? מה יהיו מערכות היחסים שלה עם שכנותיה מסביב? האם היא תיפתח לתרבויות הסובבות אותה או שלנצח תהיה 'עם לבדד ישכון'? מה בעצם יהיה הדבק שיחבר בין 12 שבטים שונים, כאשר לאחר הכניסה לארץ כל אחד מהשבטים יילך למקומו ולשטחו מהנגב ועד הלבנון והרי הגלעד והבשן, ולכל אחד מהשבטים יהיו הבעיות והאתגרים שלו? מה תהיה הערבות ההדדית בין השבטים? האם הם יבואו האחד לעזרת השני כאשר זה יזדקק לסיוע, או שמא כל אחד יתיישב תחת גפו ותחת תאנתו ויאמר 'שלום עלייך נפשי?'. איך צריך להיות מבנה ההנהגה? למה שהשבטים השונים יכפיפו עצמם למנהיג אחד? ומי יבחר אותו? ומה יהיו סמכויותיו?

במבט על היסטורי נראה שכל השאלות הללו שצפו ועלו אז, נשארו בחלל האוויר היהודי עד ימינו. אותם ויכוחים, אותן שאלות ותהיות, אותן האשמות ומחלוקות. אותו מבט על מגלה עוד משהו- שלאורך כל ההיסטוריה היהודית הזו, תמיד היו כאלה שעוררו ויכוחים ומדנים, ויצרו מחלוקות ופילוגים, שיצרו יותר היסטריה מאשר פתרו איזו בעיה, ולצד אלו, היו לאורך כל ההיסטוריה כאלו, שלקחו על עצמם אחריות, לבצע ולממש שלוש מילים אותן מבטיחים בני גד וראובן למשה ולעם- 'נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים'.

חלוצי כל הדורות לא הרבו בלהג, בהאשמות הדדיות, בהתלהמות, בסימפוזיונים או בכתיבת פוסטים וציוצים. כשמם כן הם- חֲלוּצִים. הם נחלצו לקראת, נחלצו לעזרת, הבינו את גודל השעה והמשימה- וקיבלו על עצמם אחריות להיות חלוצים לפני המחנה בכל תחומי החיים- התיישבות וביטחון, חינוך ותורה, מדע וחסד, וכן הלאה.

רוח החלוציות, שהחלה באברהם אבינו העולה הראשון, וקיבלה מימד נוסף בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, ערב הכניסה הראשונה של העם היהודי לארץ ישראל- לא תמה.היא חיה ומפעמת בתוכנו בכל מרחבי הארץ והעשייה, היא זו שמובילה אותנו להישגים בכל תחומי החיים, והיא זו שתרומם אותנו בסופו של דבר מעל כל מחלוקות ומריבות היום-יום, ותוביל אותנו ב"ה גם את הקילומטרים האחרונים אל קו הגמר, במרתון היהודי הגדול שהחל אי שם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

(מטות מסעי תשפ"א)