כל פרק חדש בחיים צופן בתוכו סיכונים וסיכויים. ביציאה מאזור הנוחות המוכר אל הבלתי נודע, יש לפעמים כדי להרתיע. כך לאדם הפרטי, כך לאומה.
לאחר יותר ממאתיים שנות גלות במצרים, ועוד 40 שנים של נדודים במדבר, מגיע סוף-סוף העם היהודי אל מפתן הארץ המובטחת, אל עַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. מה שברור בנקודת הזמן הזו ובמקום הזה הוא שכללי המשחק עומדים להשתנות באופן דרמטי. לא עוד מים מן הסלע ומן היורד מן השמיים. לא עוד הנהגה של משה, אהרון ומרים. לא עוד ניסים גלויים. לא עוד נדודים במדבר.
עם הכניסה לארץ עומדים להשתנות סדרי החיים האישיים והלאומיים. לאחר שנות מלחמה, השבטים יתפזרו ויתיישבו בכל רחבי הארץ, כללי הערבות ההדדית בין השבטים יעברו ניסוח חדש, וחלוקת התפקידים בשבטים תהיה שונה.
ברמה הלאומית יידרש העם, שזה עתה נוצר בתהליך גיבוש במדבר, להתמודד עם שאלות יסוד מהותיות: מה יהיה אופיו של העם הזה ומה תהא זהותו? האם הוא יהיה 'עם לבדד ישכון' או ישתלב במרחב המזרח-תיכוני החדש? מה יהיו ערכיו? מה יהיה כתוב במגילת העצמאות שלו? מה יהיה החזון שלו וכיצד ישמור על הלכידות החברתית? כיצד יצעד אל העתיד בלי למחוק את העבר? השאלות הללו נשאלו בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, ומאז נשאלו תלויות ועומדות באוויר ורלוונטיות עד דורנו. דור דור ואתגריו. דור דור ושאלותיו.
מאז ההגעה הראשונית של העם אל המזרח התיכון, הוא נאלץ להתמודד עם אויבים חיצוניים שלא רואים בעין יפה את העם הזה שהתיישב בתוכם, ומתמודד גם עם אתגרים פנימיים נוקבים. מעשהו הקנאי של פנחס בפרשה, עם נשיא שבט שמעון וביתו של נשיא מדיין, מעיד על המתח החברתי והרוחני ועל המחלוקות הנוקבות על זהותו וערכיו של העם החדש הזה, הניצב בצומת דרכים מכונן.
הכניסה לארץ ישראל משנה את כללי המשחק. כך היה, כך הווה וכך יהיה. אין יותר ארוחות חינם. על כל דבר ועל כל ערך ופיסת אדמה יהיה צורך להילחם, ופעמים רבות אף להקריב קורבנות. לעולם זה יהיה מחיר העצמאות, הריבונות והחופש.
הארץ היפה והמובטחת הזו, ארץ זבת חלב ודבש, מצריכה מהרוצים לישב עליה הרבה כוחות גבורה של גוף ונפש, הרבה מסירות נפש, הרבה אחדות ולכידות חברתית, הרבה ערבות הדדית. אלו שלאורך הדורות יעמדו ברף הזה של הארץ הזו – גם אם יחרקו שיניים מרוב מאמץ, וגם אם יזילו דמעות שכול וכאב – יזכו בה. הם וזרעם אחריהם לדורות עולם.