עדי ארד (זמרת, יוצרת וחזנית אורתודוכסית פורצת דרך, פובליציסטית של טורי דעה)
גיל 50 תמיד היה נראה לי איזור חיוג אחר, איים עלי כיעד יקר אך מוגבל
"לא קלה היא, לא קלה דרכינו", מתנגן לו השיר באוזניי, הקושי לפעמים מתחבא מאחורי חיוכים יפים ומבטים ישירים. לפעמים נדמה לי שאנחנו חיים בתוך מונופול עצום של אלוקים ואנחנו מנסים לרוץ כמו ארנבים מורעלים קדימה אל עבר המטרות שלנו, כשכל כמה צעדים אנחנו מגרילים קוביות לא טובות ואז או שאנחנו נתקעים במקום, במקרה הטוב, או הולכים אחורה, ובמקרה הפחות מוצלח – מוצאים את עצמינו בכלא, חסרי ישע וללא מוצא נראה לעין.
"החיים זה מסע", יורים בנונשלנטיות כל מיני מנטורים בשקל ושאר הוגי דעות ידועות.
אף פעם לא אהבתי את המושג הזה "מסע", למרות שכיתתי רגליי ונשימותיי וחרפתי נפשי ושפיותי בתוך אחד שכזה.
אנשים נוטים לחשוב שמסע הוא קושי מתמשך שנגמר בנקודת סיום. אבל אם זה היה כך, הרי שזה חסר משמעות, חסר למידה ותובנה.
אם כך, איפה הדרך בתוך המסע?
42 מסעות ערכו בני ישראל במדבר עד שהגיעו לנקודת ציון האחרונה, רגע אחד לפני כניסתם לארץ המובטחת, נשימה אחרונה לפני ה"מיליון", מטר אחד לפני ששומעים את צמד המילים המתוק "הגעת ליעד".
ומה קורה שם? רגע מכונן של תזכורים מדויקים לכל המקומות בהם עברו וגם למקומות בהם חנו.
ובכן, זה בהחלט מרשים לשמוע תפריט עשיר ומפואר שכזה על כל המקומות בהם ביקרו, אבל לשם מה צריך להזכיר איפה הם חנו? לא ברור לי למה צריך לבזבז תשומת לב על איפה נמנמו, נחו או אולי נתקעו ישראל בדרך להבטחה.
49 מסעות ערכתי בחיי, כל שנה עברתי הרים ותלאות, ראיתי ניסים ופלאות, חוויתי וייחלתי להגיע רחוק, למקום המובטח בו ארגיש שזהו, הסתיים המירוץ ואפשר לנשום בנחת.
חשבתי לתומי שאם אסמן וי על כל המטרות ואגשים את כל החלומות, לא משנה מה יהיה המחיר, הו אז אזכה להגיע לקו הגמר מאושרת ושמחה.
הסתכלתי תמיד קדימה, "אל תביטי לאחור!" היתה המנטרה שלי, רק קדימה, לדהור, לשעוט ולא לזכור מהמורות ועצירות, התפארתי אך ורק בציוני הדרך המרשימים, אך את המקומות בהם "חניתי" ועצרתי, הרגעים בהם נתקעתי בחיים ולא הצלחתי לזוז, המצבים בהם חשתי כלואה בתוך המירוץ של עצמי, את כל אלה העדפתי להדחיק, לשכוח לא לזכור.
מה זה יעזור?
גיל 50 תמיד היה נראה לי איזור חיוג אחר, איים עלי כיעד יקר אך מוגבל, מצד אחד כל חיי צברתי רזומה שיוביל אותי לשערי היובל עם חיוך ולפיד מונף ביד כמו הייתי פסל החירות המנטאלי, אך לצד ציוני הדרך שעולים וצפים בי החלו לשטוף אותי כל אותם המקומות בהם לא רציתי להיות, כל אותם הרגעים שלא ידעתי את נפשי, עולות ומשטות בי מחשבות על טעויות שעשיתי, על החלטות שגויות ושטויות קסומות.
חסרת שליטה ניצבת אני אל מול סרט חיי; המסעות והמחנות בד בבד רצים ועולים בי בצבעים עזים ופסקול דרמטי. בהתחלה נבהלתי, שאלתי את עצמי – איך אפשר להגיע לשלווה ולנחלה ככה? איך אוכל להכנס ל"ארץ ישראל" שלי? ככה מסיימים מסע?
כנראה שטעיתי בכל אופן ההתבוננות שלי, כי מסע זה אולי מה שעשיתי אבל דרך – זה מה שעברתי. ובכדי להבין את הדרך, להפנים את ההתבגרות והלמידה עלינו להתבונן לאחור ולספור את מה שהיה טוב ומה טוב שלא היה, וללמוד מזה.
כי הדרך לא נגמרת, אלא הופכת לאחרת. שלב חדש, עולם חדש, ארץ חדשה.
וכדי שנצעד חרש בשביליה באופן בטוח וראוי, אנחנו צריכים לגדול.
אנחנו צריכים לזכור את הכל.
"הדרך ארוכה ומפותלת,
אני נופל וקם,
אף פעם לא אפסיק ללכת,
אני נופל וקם,
עובר גשר ועוד גשר,
אני נופל וקם,
כמה ארוכה היא הדרך
אני עומד איתן עם ראש מורם"
(שב"ק ס').
(מטות מסעי תשפ"א)
