תורת הנדרים

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר: זה הדבר אשר צוה השם. איש כי ידר נדר לד', או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו; ככל היצא מפיו יעשה".

פרשת מטות, שאנו קוראים ברוב השנים כשהיא מחוברת עם פרשת מסעי, מתחילה באחד העניינים הכי מוזרים בתורה. במקום הפתיח הרגיל: "וידבר ד' אל משה לאמר, דבר אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר…" התורה מביאה ישירות את דיבורו של משה אל ראשי המטות ומציין ש"זה הדבר אשר צוה ד'". ובנוסף, יש לשאול – מדוע נתייחד דיבור זה אל ראשי המטות דווקא? הלא בתי הדין הם הממונים על הנדרים, כפי שידוע לנו היטב מטקס התרת נדרים לפני יום כיפור. אבל פרטים אלו הם בגדר של עניינים "טכניים" לגבי השאלה העיקרית: האם אנו זקוקים לתורה מן השמים כדי לדעת ש"מוצא שפתיך שמור ועשית"? כאילו בא משה לחדש כאן דבר גדול: אם הבטחת משהו, אתה מחויב!

רש"י מפרש שבא לחלק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה שהרי כך היו תמיד סדר הלימוד. ונראה שיש כמעין הסתייגות מן הנדרים וכן כך אמר שלמה המלך ע"ה בקהלת "טוב אשר לא תדור משתדור". לעומת זאת, מקישים באופן כללי את כל הנדרים לנדרי הנזיר בבחינת איש כי יפליא לנדור ולכן הנדרים שייכים דווקא לעולם המופלא – היינו שנדרש לדעת למי הוא נודר. במילים אחרות, נושא הנדרים שייך באופן מובהק לתחום התודעתי ומשום כך חייב האדם להיזהר בדיבורו, שהרי ההגדרה של האדם כנפש חיה, החי המדבר, וזאת גם הסיבה לכך שהתורה פותחת בעניין זה בלשון "איש". אנו יכולים ללמוד מכאן את חשיבות האדם מישראל בעיני התורה שהרי מגיל י"ג ויום אחד נקרא "איש" ונדריו קיימין.

מו"ר הרב אשכנזי (מניטו) זצ"ל הדגיש שהיות והנדר בא מיוזמתו של האדם, היינו ביטוי לרצונו של האדם, היה חשוב להגדיר את מיקומו מבחינת התורה הנבדלת שהיא גילוי רצונו של מקום. שהרי יש מקום לסברה אשר לפיה אין כלל מקום לשום תוספת התחייבות מצד האדם על תורת ד' דכולה בה, מבחינת "את כל הדבר אשר אנכי (דוקא) מצוה אתכם, אותו (ולא דברים אחרים) תשמרו לעשות לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו". אבל זהו דוקא ענייננו שהרי האדם אשר לו נתנה התורה איננו בגדר של ישות מופשטת שכל הופעותיה זהות אלו לאלו. כפי שציין זאת משה רבנו בפרשה הקודמת, ד' הוא אלקי הרוחות לכל בשר ובני אדם דעותיהם שונות זו מזו כמו שפניהם שונות זו מזו. ישראל כעם השוחר אחדות מחולק לשבטים והשבטים למשפחות. אחדות אין משמעותה חד ערכיות, חד גוניות. לכן נאמרת פרשה זו במפורש לראשי המטות כי הם היודעים את נפש בני שבטם ולכן הם דוקא בגדר של יחיד מומחה.

ישנם הרבה מצבים אשר בהם אדם מוצא את עצמו אסור על ידי נדר שהוא בעצמו אסר על עצמו (שהמילה 'אסור' מבטאת את שני הדברים – גם את האיסור שאסרתי על עצמי וגם את החיבור שחיברתי את עצמי בו). כידוע, זה יכול להיות בגלל שלא שם לב ואמר מה שאמר ועתה הרי הוא כבול ללא מוצא, אבל זה גם יכול להיות בגלל שרצה לחזק את עצמו לדבר מצוה וחשש שרצונו לא יספיק לו כדי לעמוד באתגר לכן החליט לבטא את זה בלשון נדר. יש כאן ביטוי למעוף המוסרי של האדם לקראת רצון ד', אשר בו האדם אינו רק מציית לפקודה מגבוה אלא שואף מעצמו אל הקדושה. הוא בעצמו רוצה את אשר ד' מבקש ממנו. אבל התלהבות זו אינה יכולה להיות ללא גבולות וגדרות. יש גם בזה משום צורך של "עשו סייג לתורה".

לכן באה התורה ומלמדת אותנו בבת אחת על חשיבותם וערכם של הנדרים ודווקא בגלל חשיבותם וערכם היא מלמדת אותנו על דרכי התרתם והפרתם. כי התורה שייכת מבחינת מצוותיה לעולם העשייה. המצות נקראות בכל מקום "מצות מעשיות". לכן שואלים את השאלה – "האם מצות צריכות כוונה אם לאו", אבל מעולם לא נשאלה השאלה האם אפשר להסתפק בכוונה ללא מעשה (כפי שאומר האלוק למלך כוזר כוונתך רצויה אך מעשך אינו רצוי). והיות וקיום התורה שייך לעולם המעשה והמציאות, דרכה של תורה היא לדאוג לכך שקיומה יתאפשר לעושיה במציאות. דאגה זו, בחינת תורת חסד על לשונה, יחד עם כל חומרת הדין לכתחילה מחפשת את כל דרכי התיקון והכפרה בדיעבד. היא הפותחת דלת בפני חוזרי בתשובה ביודעם שהתורה והמצות נתנו לא כדי לחייב האדם אלא כדי לזכותו.

(מטות מסעי תשפ"א)