ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)מה אם הילד שלך הוא לא מה שחלמת שיהיה? מה הייתם עושים אם הילדה שלכם הייתה משתמשת בסמים? מה יש בקהילה הדתית שמקשה על בני הנוער עוד יותר, ואיך שומרים עליהם שלא יתדרדרו בתקופת הקיץ, ובכלל? הורים מהמגזר הדתי לאומי משתפים על הילד הפרטי שלהם, שלמזלם, בסוף התגלגל למקום הנכון
את שיחת הטלפון מהישיבה התיכונית בקדומים, בה למד בכיתה ט' בנימין, אליהו דריינוף לעולם לא ישכח: "הבן שלך כנראה משתמש בסמים", אמרו מעבר לקו.
"השיחה המפחידה הזו הייתה כמו פטיש של 10 קילו על הראש", מתאר אליהו דריינוף, המתגורר ביישוב הדתי מעלה מכמש. "הוא היה ילד טוב, רץ כל בוקר, עושה ספורט, ומבחינה לימודית הוא היה בסדר, לא שמענו עליו שום תלונה. ידעתי שהוא מעשן סיגריות, אבל לשמוע שהילד מעשן סמים?! – ואיך הוא אמר לי? 'אבא, גראס זה לא סמים, אתה סתם עושה מזה רעש'.
"הבנתי שיש פער רציני בין מה שאני רואה בילד שלי ובין מה שקורה באמת. לנו כלפי חוץ הילד נראה מאה אחוז – לומד טוב ועושה ספורט, לא הייתה שום סיבה בעולם שנחשוב בכלל על סמים. וגם, יש לי בבית ב"ה 6 ילדים – למה רק בנימין נגע בזה?", תוהה אליהו.
מהנקודה הזו בנימין הועבר לגמילה ברטורנו לתקופה של שלושה חודשים, ומשם המשפחה נאלצה לבחור מסגרת טיפולית ממשיכה, ומהר מאוד הוחלט – בנימין יעבור ליפתח, פנימייה לנערים המגיעים מבתים דתיים שנמצאים במצבי סיכון, הקיימת וממוקמת בדיוק 20 שנה, באבנת שבצפון ים המלח.
ההתלבטות הייתה קצרה, מכיוון שאליהו הכיר את יפתח לאחר ששני אחיו למדו שם. "יש לי אח שהגיע ליפתח אחרי שנפתחו כנגדו 8-12 תיקים במשטרה – על שטויות של ילדים, התפרצויות וכדומה, הוא חיפש את עצמו במקומות הלא נכונים", אליהו מסביר. "ואז, הוא הגיע ליפתח, ומילד שהתחיל כנער מכ"מ, הוא סיים תפקיד כסמג"ד גולני ועכשיו הוא נמצא בתפקיד ביחידת 8200, ומסב גאווה מאוד גדולה למשפחה".
הוא היה ילד טוב, רץ כל בוקר, עושה ספורט, מבחינה לימודית הוא היה בסדר, לא שמענו עליו שום תלונה. ידעתי שהוא מעשן סיגריות, אבל לשמוע שהילד מעשן סמים?!
לשנות את הסיפור
עמותת תימורה, בניהולו של אריאל סוקולוף, מפעילה בתי ספר תיכוניים לנערים/ות מהמגזר הדתי-לאומי והחרדי, שנפלטו מהמסגרות (בעיקר ישיבות תיכוניות) ומצאו עצמם במצבי סיכון. אחד מהם הוא פנימיית יפתח, המיועדת לנערים בגילאי 15-18, רובם מהציבור הדתי לאומי, והטיפול בהם הוא טיפול פנימייתי כוללני – הם לומדים, ישנים, מטופלים (הנערים וגם הוריהם), ועוד – בתוך הפנימייה עם אותה קבוצת נערים קבועים וצוות קבוע.
ליפתח מגיעים נערים שחווים קשיים אישיים רגשיים לאורך החיים. רבים מהם מגיעים עם רקע של שימוש בסמים ואלכוהול, חלקם חוו הרבה מעברי בתי ספר וכשלון במסגרות שונות, וכל אלו התביעו אצלם תחושות דחייה, חוסר שייכות ואי-הצלחה, נוסף לקשיים שבין כה וכה הם נקלעו אליהם.
יריב פלר, מנהל פנימיית יפתח מסביר על התהליכים שעוברים הנערים ביפתח: "אנחנו מתייחסים למקומות הפנימיים של הנער – דואגים לכך שהוא ירגיש שייך, יחוש שבאמת רואים אותו, שיחווה חוויות של הצלחה ויוציא את הכוחות שיש בו. יש לנערים האלה המון כוחות וכשרונות שהם לא מצליחים להוציא החוצה. הנערים מקבלים כלים רגשיים להכיר את הכשרונות שלהם, לתקן את המקומות החלשים ולהתמודד עם העוצמות של החיים. אנחנו עוזרים להם לשנות את סיפור החיים שלהם ואת הסיפור האישי שהם מספרים לעצמם – עד עכשיו הסיפור היה של בלאגן ושל דחיה מהקהילה ומכל מיני מסגרות שהם היו בהן, והסיפור משתנה להצלחה, לכבוד עצמי ולמודעות עצמית. ואז הדלתות נפתחות לשנות את הסיפור. אחד הכלים הכי משמעותיים שלנו בפנימייה הם הצוות, שאנחנו משקיעים המון בהכשרה ובליווי שלהם. הקשר שהצוות יוצר עם הנער זה הקסם, שם קורה השינוי".
בתחום הלימודים, שביפתח משקיעים בו מאוד, לא מעט נערים מסיימים י"ב עם בגרות מלאה, והיתר נמצאים במסלול של השלמת פערים ורכישת כלים. בנוסף, רובם המוחלט של הנערים מתגייס לצבא: "רוב הנערים מתגייסים ומסיימים 3 שנות שירות בצבא ופותחים דלת לעתיד מזמין ושווה ומשתלבים בציבוריות הישראלית בצורה מאוד יפה – חלקם באקדמיה, חלקם פתחו עסק, חלקם נשואים עם ילדים, כל אחד עם הסיפור שלו", אומר יריב.
מדובר בנערים ממשפחות נורמטיביות?
"מגוון המשפחות רחב, אבל בסך הכללי הנערים באים משפחות נורמטיביות ממרכז המגזר הדתי לאומי – מירושלים, מההתנחלויות מסביב ובעצם מכל הארץ", יריב משיב.
למרות שמדובר במסגרת דתית, אין לנערים חובה דתית לקיים הלכות כאלה או אחרות אלא רק לכבד את המרחב הציבורי עבור הנערים והצוות שכן שומרים. לדברי יריב ההתנהלות הזאת מאפשרת להוריד את האנטי וההתנכרות שלפעמים יש לנערים כלפי הממסד הדתי, ובהמשך כל נער בוחר לעצמו את הדרך הדתית והרוחנית שלו.
יריב: "המסגרת דתית לאו דווקא כדי שהנערים יחזרו בתשובה, אלא כי אנחנו מבינים שזה משהו בזהות של הנערים האלה – שם הם מרגישים שייכים, הם נפלטו מכל מיני מסגרות ומכל מיני אספקטים של החברה הדתית והתיקון הוא להיות חלק מהמגזר הדתי ומהשפה הדתית, להיות שייך ואהוב שם".
בציבור שלנו יש הכוונה מבורכת לעולמות התפילה, לימוד תורה וגמרא, ומי שזה קשה לו מוצא עצמו מהר מאוד בחוץ. וככל שהקהילה יותר הומוגנית, יותר קשה להכיל נערים שיש להם קושי
ירידה לצורך עליה
יוסף, שם בדוי, הוא הבן השני במשפחה ברוכת שבעה ילדים, המתגוררת ביישוב דתי מאוד ביהודה ושומרון. בקולה של אמו, שרה, שומעים את האהבה הרבה שלה אליו, מהולה בצער על מה שעבר, ובגאווה על המקום שהוא נמצא בו היום.
כבר בגיל 12 יוסף הסתבך בבעיה שהיא לא מעוניינת לפרט עליה, שבגללה רצו לפתוח לו תיק במשטרה – אך הסתפקו בהתחייבות שילך לטיפול.
שרה: "יוסף הוא ילד עם בעיות קשב וריכוז, ותמיד הקפדנו שהוא ייקח ריטלין אבל בשלב מסוים הוא לא היה מוכן ליטול את התרופה יותר, ואז הוא לא היה מרוכז בלימודים, היו לו בעיות התנהגות ומורכבות חברתית והוא נגרר לחברים שלא מתאימים לאורח החיים שלו ולו, ומצבו הדרדר. בכיתה ז' הוא התחיל לעשן סיגריות עם כמה חברים, והבעיה התחילה להתגלגל. הוא התקבל לישיבה תיכונית מאוד טובה שהיא פתוחה ומאפשרת לילדים ללמוד בקצב שלהם, אבל גם שם הוא לא הסתדר – הוא טייל שם במקום ללמוד, ושם הוא גם נחשף לסמים והחל להשתמש בהם עם חבריו.
"גם מבחינה דתית הוא התרחק מאורך החיים הדתי של המשפחה; הוא הפסיק לקיים כל מיני מצוות והלכות ואחרי גיל בר מצווה גזר את הפיאות שלו. גם זו הייתה התמודדות לא קלה בשבילנו".
לאחר שהחל להשתמש בסמים, לישיבה בה יוסף למד לא היו כלים לעזור לו. אמו מתארת שהוא היה שבר כלי, במצב נפשי לא פשוט, מתפרץ בבית ומסתגר בחדרו ואף התחיל לצרוך אלכוהול, והמשפחה חיפשה מסגרת שתתאים לו מבחינה לימודית ודתית וכמובן, תכיל את המורכבות הטיפולית שלו. כשהרעיון של פנימיית יפתח עלה – ההורים נרתעו בהתחלה, כי החלום שהבן שלהם יקיים אורח חיים תורני עדיין ריחף במחשבתם.
"לקחנו אותו ליום עיון ביפתח, והיו להם את כל הכלים לפתור את כל המורכבות שהייתה לו, אך חששנו לשלוח אותו למקום שאין בו תכנים דתיים; זה היה לדחוף אותו עוד קצת החוצה מהדת ממה שהוא כבר נמצא… ילד ממשפחה טובה שמגיע למקום כזה – זו נפילה", שרה נזכרת וממשיכה: "במקום הזה יש ילדים שנמצאים במכוני גמילה ובמצבים מאוד קשים, מבחינה דתית כל ילד עושה מה שהוא רוצה, וכל אחד נראה אחרת לגמרי – עם תספורות שונות ועגילים משונים.
"לי, בתור אמא שלו, היה מאוד קשה – לאן אנחנו מביאים את הילד? אנחנו רוצים לגדל ילד יירא שמיים. אבל, ידענו שהנפש שלו הכי חשובה – שקודם הוא יהיה בן אדם שמח, שמחובר לעצמו ולא מחבר את עצמו לעצמו בשימוש בחומרים חיצוניים, שיהיה גאה במה שהוא עושה, תורם לחברה ולא נזקק, בן אדם שמרוצה ממה שהוא רואה במראה, שיהיו לו כוחות להתגבר. שיהיה קודם בן אדם ואחר כך דתי. זו הייתה חלטה מאוד קשה אבל זה מה שהוא היה צריך".
כעת, כשיוסף סיים י"ב, סיים בגרויות והוא מתעתד ללכת למכינה בשנה הבאה – שרה נשמעת אחרת לגמרי.
"גילינו שיפתח זה ממש מקום זהב. גם אם אין ממש כלים דתיים במסגרת הזו, הנערים ורוב הצוות באים מבתים דתיים, אבל יותר חשוב – ההון האנושי שם מדהים; עם אהבה אין סופית והכלה וקבלה של כל אחד מהנערים איפה שהוא נמצא, ולא משנה מה הוא. גם אנחנו קיבלנו המון כלים טיפוליים ולמדנו מהם לאהוב ולתמוך בו ללא תנאי – ויוסף פתאום תפס את עצמו. הקב"ה ריחם עלינו והוביל אותנו לקבל את הילד שלנו בחזרה – גם אם הוא בלי פיאות וגם אם הכיפה שלו לא תמיד על הראש, קיבלנו קודם כל בן אדם, ילד שגאה בעצמו וחזר לחלומות שלו ומקדם אותם. בעז"ה אני בטוחה שמבחינה דתית הוא יחזור למקום הרבה יותר טוב ממה שהוא היה בו".
אחריו לצנחנים
ובנימין, שבכיתה ט' החל לעשן סמים? כיום נועל נעליים אדומות בחטיבת הצנחנים, וסיים לאחרונה טקס סיום מסלול בצבא.
"הכנסנו ילד בצורה אחת ובסוף י"ב קיבלנו ילד אחר לחלוטין", מתרגש אליהו. "יש לי ילד שהתחיל באור תורה בירושלים בכיתה ז' ולמד שם עד סוף י"ב – לכאורה מה שכל אבא יכול לחלום עליו אבל הוא לא סיים עם תעודת בגרות מלאה, ובכל פעם אני צוחק שבנימין, עם כל מה שהוא עבר, בסוף יצא מיפתח עם תעודת בגרות מלאה, כשהוא יודע להגיד למה סמים זה לא טוב ולא בריא, ויכול להתמודד עם הסיבה שבגללה הגיע לסמים", הוא גאה.
אליהו נזכר בפעם הראשונה שהגיעו עם בנימין ליפתח: "ישבנו בפגישה עם כל ההורים, והם היו בהלם, כי זה לא פשוט להורים להכניס ילד למקום כזה שבו הנערים – אחד עם עגיל בגבה, אחד עם עגיל באוזן, אחד עם קוקו וכו'. אבל במסיבת סיום רואים לאיזה עוצמות החבר'ה האלה הגיעו בזכות העבודה שעשו איתם ביפתח. הילדים האלה מסתובבים גאים היום, מרגישים שווים.
"יש שם מסירות נפש של הצוות. הם מקבלים את הילד ואוהבים אותו איך שהוא מבלי לנסות לשנות אותו ובלי להגיד לו איך להתלבש או איזה עגיל אסור לשים ואם לקום לתפילה או לא. ההתעסקות בדברים הקטנים שלטעמי הם פחות קריטיים – לא מתאימה לילדים האלה. ביפתח פתחו לנו את העיניים להבין שלכל ילד יש את המסלול שלו ויש את מה שמתאים לו ומה שלא. זו הייתה ממש זכות להגיע לשם, ואני אסיר תודה להם".
'רציתי ילד דתי'
אחת משיטות העבודה המרכזיות ביפתח היא שיתוף מתמיד של ההורים כחלק מהתהליך הטיפולי שילדיהם עוברים, כשההורים מקבלים כלים להתמודדות ועוברים תהליך בעצמם, שמסייע להתקדמות של בנם.
יריב מפרט: "בדרך כלל אנחנו פוגשים הרבה שיתוף פעולה מההורים, גם אם הנער לא מקיים כרגע את אורח החיים שהם חלמו עליו בתחילת הדרך שלו, ההורים שמחים שיש להם כתובת ושלנער יש מקום שמיטיב איתו והוא מתקדם".
שרה מסכימה: "המשפחות ביפתח נורמטיביות, מכל המגזרים הדתיים, וכולנו עברנו תהליך עם הילדים ביחד. כשהורים משתפים פעולה, באים לקראת הילד ועובדים על המידות של עצמם במקום לחשוב – 'רציתי לגדל ילד דתי ומה יצא לי', או 'מה אני צריך את הילד הזה עם הבעיות', ההתקדמות של הילד נראית אחרת. צריך להתחבר למקום שהילד נמצא בו וממש לספור כל נקודת אור שלו. כל ההורים הודו למקום הזה שהחזיר את הילד שלהם להיות בן אדם, להיות בעל ערך".
אליהו מוסיף: "הדרך היחידה למשוך את הילד בחזרה זה רק חיבוק והמון אהבה; מהמקום הזה שבו אתה לומד לאהוב את הילד כמו שהוא, ולדעת להכיל אותו בלי לשמוע מה אחרים יגידו. הלב של הילד טוב – אלו ההתמודדויות והבעיות מסביב שדחפו אותו למקומות שלא היינו רוצים שיגיע אליהם".
הבן שלי התקבל לישיבה תיכונית מאוד טובה שהיא פתוחה ומאפשרת לילדים ללמוד בקצב שלהם, אבל גם שם הוא לא הסתדר, וגם נחשף שם לסמים
לדתיים קשה עוד יותר
אנחנו מכירים את זה מקרוב. כשאתה חלק מהחברה הדתית הכה קהילתית, ערכית ומצטיינת – הכשלון לעתים צורם יותר. ולעתים, וזה הכי אנושי שיש, לאכזבה והדאגה האישית של ההורים מצטרפת הבושה מהסביבה.
"המגזר הדתי לאומי זו קהילה איכותית שמושתתת על ערכים חיוביים. אבל, ככל שהקהילתיות יותר חזקה השונות יותר קשה ואז נער שהוא קצת שונה – לא בכוונה, מסומן הרבה פעמים כי הוא מאוד שונה מהקהילה, וזו חוויה שהנערים שלנו עוברים", יריב מתאר, וממשיך: "אני יכול להגיד שב- 15-20 השנים האחרונות הציבור ככללו עבר הרבה תהליכים יפים ומצליח להכיל יותר שונות וזה עושה טוב לנערים שלנו. יותר קל להם לחזור הביתה ממה שהיה פעם, כי כנראה שביישוב יש עוד נערים כמוהם וההורים שלהם הם לא היחידים שהבן שלהם עושה בלאגן והם לא במסגרת. איך הקהילה מקבלת את הבנים שהם ליד המסר המרכזי של הקהילה, אלו שעשו קצת ימינה וקצת שמאלה? זה עדיין לא פשוט".
אולי המסגרת הישיבתית מגבילה הרבה יותר מאשר תיכון חילוני.
יריב: "בציבור שלנו יש הכוונה, שהיא מבורכת, לעולמות התפילה, לימוד תורה וגמרא, ומי שזה קשה לו מוצא עצמו מהר מאוד בחוץ. בנוסף, ככל שהקהילה יותר הומוגנית, יותר קשה להכיל נערים שיש להם קושי כזה או אחר. בקהילות שצריכות יותר אחידות הנערים האלה נפלטים והמדרון מאוד חלקלק. קהילות שמסתדרות עם מה שפחות אחיד אלא יותר אחדותי – יותר נותנות להם תחושת שייכות, או תחושת מקום בקהילה, ויש לזה ערך רב מאוד".
"אני חושב שאנחנו, בציונות הדתית, בפרט ביישובים, קצת טעינו בדרך", אומר אליהו. "בנינו איזו שהוא סוג של 'גטו' וזה קצת הרס את היכולת לאפשר חינוך פתוח כי בסופו של דבר הילדים האלה גדלים ויוצאים החוצה ואז כביכול הסכנה שכל הזמן דאגנו ממנה – מה יהיה בעיר ואיך הילדים בעיר מסתדרים וכו' – היא קיימת. אולי לא טיפלנו בזה נכון כי חשבנו שהמקום שלנו סגור ושמור".
איך זה מרגיש מול הסביבה הדתית כשהילד שלך נמצא בקשיים כאלה?
אליהו: "היה לי קשה עם זה ביום שבו התקשרו אלי להגיד שהילד שלי משתמש בסמים – הקושי הוא יותר – איך יסתכלו על הילד בשכונה – מה יגידו? תמיד יש את השמועה שאומרת 'עם הילד הזה אל תשחקו, הוא עלול לדרדר אתכם'. ולצערי דווקא במגזר שלנו שומעים את זה יותר. אני מכה על חטא כי גם אני נטיתי לחשוב את זה. אבל זה לא נכון להגיד את זה, כי ככל שאנחנו יותר נחבק את הילדים – גם את אלה שיותר קשה להם, נגרום להם להיות טובים, כי הרי אף ילד הוא לא רע מטבעו ואף ילד לא רוצה להיות רע מטבעו".
שרה: "לי היה צער ואולי קצת בושה, ולבעלי היה קצת יותר קשה שהילד שלו מתנהג ככה אבל גם, לתקופה מאוד קצרה. האווירה ביישוב שלנו, למרות שהיא מאוד דתית, היא אווירה שאנחנו מחנכים ונותנים לילדים הכל אבל אין ערובה לתוצאות ואנחנו לא מחרימים אותם. הנה, למרות שהוא לא הכי דתי ולא למד במקום תורני, לפני שנתיים קראו לו ללוות טיול של ילדי כיתה ז' ביישוב ולהרצות על הדרך שלו, שהוא התגבר על הקשים שלו".
לכבוד הקיץ
לא תמיד פשוט להיות נער/ה דתי/יה. חוץ מהציפיות הרגילות של הצלחה בלימודים וכישורים חברתיים ומשפחתיים מספקים, מצופה מבני הנוער לקיים תרי"ג מצוות, לקום לתפילה בשעות שמקביליהם במגזר החילוני רק הולכים לישון בהן, ולהתלבש בהתאם – בעידן שבו בכל שנה הבגדים מתקצרים יותר ויותר. ולבלבול של הזהות העצמית מצטרפות תהיות באמונה ומחשבות על רמה דתית, וכל אלו מונחים על כתפיהם הצנומות. אם הם לא יידעו ליישר קו, אפילו רק עם גודל הכיפה או אורך השרוול – הם בסכנת העפה מהמוסדות. ואז, אנחנו עלולים לאבד אותם.
וכעת, זמן קיץ. הקיץ הוא תמיד מועד לפורענות. שעות הבטלה הרבות, היעדר המסגרת וידיהם הכבולות של ההורים בפיקוח 24/7 – עלולים לגרום לבני הנוער לחפש אקשן והתנסויות שונות. איך אנחנו, כהורים, יכולים למנוע מבני הנוער את ההתנסות שתדרדר אותם, או לשים לב שמשהו מתרחש?
"ההתמודדויות בדור הזה מאוד קשות – העולם של האלכוהול והסמים, המיניות והרשתות החברתיות – יש הצפה מאוד גדולה וקשה מאוד לא להתבלבל", יריב מאמין. "ההורים צריכים להיות עם יד על הדופק בנוגע לקשר ביניהם ובין הנער – האם יש עדיין שיח? וגם, אם החברים משתנים ברגע אחד – לדוגמא, מחברים מהישיבה הוא מתחיל להסתובב עם חברים עם קוד התנהגות בעייתי, צריכה להידלק להורים נורה, כי הסביבה החברתית מאוד משמעותית.
"נושא שימוש באלכוהול מאוד מסובך – יש שלבים שנכון להורים לדבר בשפה של חוקים וגבולות, ויש שלבים ביחסים עם הילדים שזה כבר לא רלוונטי וצריך מצד אחד כן לדבר את הערכים של הבית ועדיין להצליח לדבר בגובה העיניים אל הלב של הנער- להבין עם מי הוא שותה, כמה, למה ומתי. לייצר דיאלוג מורכב שלא גורע מזה שאני המבוגר ויש לי את האני מאמין שלי, אבל אני יודע שכל החבר'ה שלך שותים, ועדיף בירה ולא בקבוק וודקה שלם, עדיף שזה יהיה עם חברים שלך שאת סומכת עליהם ולא עם אנשים זרים. וזה עדיין לא סותר את זה שזה מצער אותי וזה לא טוב ואני מקווה שתגדלי ולא תרצי להמשיך בזה. אבל, אנחנו נמצאים בדור שאי אפשר לדבר רק את ה'כן' ו'לא' משלב מסוים כי אם אנחנו נעשה את זה אנחנו פשוט לא רלוונטיים ולא יהיה להם אף מבוגר לדבר איתו".
שרה: "היו מקרים שנעלנו את הדלת ולא הרשנו ליוסף ללכת למקום מסוים כי זה רק ידרדר אותו- ושמצידי ישתולל בבית. אבל קשה להיות בשליטה מלאה, הייתה תקופה קצרה שכשיוסף למד בישיבה התיכונית הוא התחבר עם חבר'ה שקצת עשו שטויות ביחד, והוא היה נפגש איתם בחופשים וככה הוא הגיע לסמים בגיל צעיר מאוד. שאלתי את עצמי- אולי לא שמנו לב שמשהו עובר עליו? פעם, ב-2 בלילה התקשר אלינו חבר של יוסף שלא הכרנו, ואמר לנו שהוא שתה יותר מדי והוא במצב קשה. זה שהוא לא היה סתם זרק ברחוב והחבר שמר עליו והתקשר אלינו – זה היה חשוב. אין לי עצת קסם, חוץ מזה שהכי חשוב להורים להיות בקשר עם הילד, לשים לב מי החברים שלו, מה הם עושים בשעות הפנאי, להיות מעורבים במה שהוא עושה".
"לא כל מה שאנחנו רואים בתור הורים זה באמת מה שקורה עם הילד", מוסיף אליהו, וממליץ: "צריך ליצור שיחה משותפת כל הזמן. ילד שלא מנהל שיחות עם ההורים, זו נורה אדומה שצריכה להבהב לכם, כי כשילד לא מרגיש נוח לשתף זאת אומרת שקורה משהו שאנחנו לא יודעים. יכול להיות שחלילה עברה עליו התעללות או שהוא בצרה שאנחנו לא יודעים עליה".
