אתם לא מספיק מעריכים את יהודי אתיופיה

יהודי אתיופיה עשו מסע לא ייאמן וראויים להערכה. הם חיים בינינו ויודעים איך אנחנו מסתכלים עליהם- בזילות ולא בהערכה ראויה

"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא. ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". אמנם עברו מאז לא מעט שנים, אבל האדם נשאר אותו אדם, המדבר נותר אותו מדבר והמסע ממשיך בלבושים שונים, כך שהפסוקים הללו באותה מידה ואפילו יותר – רלוונטיים לדור שלנו. מהו אותו ניסיון? מה הא-ל רוצה ללמד את האדם?

ומדוע להרחיק לכת לדור המדבר בתקופת יציאת בני ישראל ממצרים? יש לנו יהודים בקרבינו שהצליחו לשרוד בגלות אתיופיה במשך אלפי שנים ובהינתן האות הם יצאו למסע רגלי מפרך, למסע הרואי. נשים, גברים וטף שחיו חיים טובים עזבו את אתיופיה לא כדי לברוח מהגלות, כמו ביציאת מצרים, אלא כדי לחזור בתשוקה לירושלים, במסע של אלפי קילומטרים ברגל. קהילה שקברה את מתיה במדבר. כמו שכותב דוד מהרט: "והנה לפני 35 שנים כאשר נוצרה הזדמנות יצאנו למסע רגלי אף שהיה מלא קורבנות. זכינו לממש את החלום שלנו, וסוף סוף מימשנו את שאיפותינו לשוב לארץ ציון. הגענו לכאן כחושים ואבלים.  אבל בליבנו הרבה יהדות, ציונות, גאווה וגבורה". שלושה מאחיו של דוד וארבעה דודיו בהגיעם לסודאן נעצרו ונלקחו למחנה צבאי. מאז איש לא שמע מהם. קס כהין ברהן יהייס הוא אדם שאיבד את אשתו, את אביו וחלק מילדיו. עדן, בתו של הקס, כותבת: "במבט לאחור המסע אומנם גבה מחיר כבד, אך הגשמנו את החלום להגיע ולחיות בירוסלם". ואני שואל את עצמי – מאיפה הכוחות הללו? איך אפשר להישאר נורמליים אחרי דבר כזה? כהין ברהן אמר לי שהסיבה היא כח האמונה בהקב"ה. לא אמונה של הצהרה בעל פה מתוך הסידורים, אלא חיים של אמונה; ההבנה שא-לוהים סובב את הכל והכל הוא ברצונו ובשליטתו.

ההבנה שאין לנו שליטה על החיים, באופן פרדוקסאלי – משאירה אותנו בחיים. כלומר, השאיפה של האדם המודרני להתעצמות והרצון לאוטונומיה- יש בכוחם לחשוף צד אחר של החיים – חרדה ופחד. שורש הפחד של האדם המודרני נעוץ במחשבה שיום אחד עלול הוא לאבד שליטה בחייו ולמצוא עצמו בשפל סולם האושר. מהי התרופה לחרדה זאת? ההליכה במדבר סודן לימדה אותנו בין היתר להעמיד את האמונה בקב"ה במרכז חיינו. זו המסוגלות להרגיש את קרבתו של הקב"ה בכל מצב, בגאות ובשפל, למצוא את הא-ל בשעות ההדר ובשעות השפל, למצוא את הא-ל בשגרת החיים.

כותב הרב סולובייצ'יק: "יש למצוא את הא-ל ברגעי ניצחון ואושר, אולם, עם בואו של לילה אפל לנפש, ברגעי צער ויאוש קודר, בעת שהחיים נעשים מכוערים, מבחילים וללא נשוא… אין ה' פונה אליו מן האינסוף אלא מן הצמצום… ממעמקיו של הייאוש הקודר". החיים בשביל הרב סולובייצי'ק נעשו מכוערים כשאשתו הרבנית שכבה, על ערש דווי: "מן הבחינה הרפואית לא יכולתי לעשות הרבה למענה, כל שהיה בכוחי לעשות הוא לשאת תפילה. אולם, לא יכולתי להתפלל בבית החולים. משום מה לא נמצא לי ה' לאורך המסדרונות הלבנים הנקיים, בין הרופאים והאחיות. אך נצרכתי מאוד לתפילה. ולא יכולתי שלא לספק צורך זה. ברגע שהייתי שב הביתה הייתי ממהר לחדרי וכורע בתפילה נסערת. ה' לא הופיע ברגעים אלה בדמות של מלך עוטה הוד, אלא כחבר קרוב, עניו, אח, אב… חשתי בידיו החמות, כביכול על שכמי, חבקתי את ברכיו, כביכול. הוא היה עמדי בגבולותיו הצרים של חדר קטן, ללא מקום… הא-ל העניו, השוכן בשפל המקומות, מגלה עצמו לאדם".

אם נחזור ליציאת מצרים המודרנית של יהודי אתיופיה, כותב עמרם אקלום: "האנשים שלנו, האמהות שלנו, שעשו מסע לא ייאמן וראויים להערכה. הם צריכים להיות סיפור מחנך לחברה הישראלית, כי זוהי יציאת מצרים המודרנית. האנשים האלה חיים בינינו, אתנו, לידנו – והם יודעים איך אנחנו מסתכלים עליהם. בזילות ולא בהערכה ראויה. יש לנו הרבה מה ללמוד מהם על אהבת הארץ, על ציונות, הקרבה וחלום של אלפיים שנה שהתגשם – ואנחנו מפספסים את הסיפור הזה". יהודי אתיופיה מלמדים אותנו מהי אמונה – לא אמונה של הצהרות אלא אמונה של חיים.

(עקב תשפ"א)