הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)התורה מצווה אותנו "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ". לאורך ההיסטוריה היהודית עסקו בשאלה מהי משמעותה של המלוכה? האם היא מלכתחילה או בדיעבד? מצווה או רשות? איך ייתכן למנות מלך בשר ודם בעולם של מלך מלכי המלכים הקב"ה? בנוסף, הציבור היום מרגיש שווה בין שווים ואף יותר חשוב משופטיו, שוטריו ומנהיגיו. מה זה אומר על המנהיגים או על העם? לפי זה, מהן מטרותיה של הדמוקרטיה? נראה מה יש לתיאולוגיה האתיופית מקראית לתרום לנו בשאלות הללו.
לצורך כך, פניתי לרב ראובן טל יאסו. שאלתי אותו מה דעתה של התיאולוגיה האתיופית בשאלות הללו. הוא השיב: "החלוקה כאילו במקרא שיש שתי תפיסות של רעיון מלכות האלוהים, שאחת מצדדת בעמדה 'שהאל הוא מלך' והאחרת טוענת 'שהמלך אינו אל' – איננה יהודית. מקורה בתיאולוגיה הנוצרית הקתולית או הפילוסופית. לפי תפיסת הנצרות, האפיפיור הוא התגלמותו של ישו בעולם הזה. תפיסה זאת זרה לעולם האתיופי-מקראי".
"התפיסה התאיופית-מקראית מבוססת על ברית. הברית איננה בין הקב"ה למלך, אלא בין הקב"ה לעם. המנהיג הוא בן חלוף. אומר הפתגם האתיופי: 'מלך בא ומלך הולך, והעם לעולם עומד'. כלומר יש את הקב"ה, ואחר כך יש את העם, ולבסוף יש את המנהיג, שקיים בכוחו של העם. המשמעות היא שהעם יכול להדיח את המלך אבל לא ההיפך, המלך לא יכול להדיח עם. אמנם המלך מורם מהעם, אבל יש לזכור שכוחו הוא מהעם. לצד זה, העם מקבל את כוחו מהקב"ה. גם כאן המשמעות היא שהקב"ה יכול להחליף את העם אבל לא ההיפך, העם לא יכול להחליף את הקב"ה. את הקונספט הזה אנו פוגשים במקרא במשולש הקיים בין הקב"ה, משה והעם. על פי חלק מהמדרשים, משה מוחלף והודח על ידי העם. העם כבר לא רצה אותו כמנהיגו. הקב"ה מחליף את העם (יותר נכון את דור המדבר) במשך 40 שנה. את הקב"ה לא מחליפים. מתי הקב"ה מחליף את העם? כאשר הוא מתנהג כאוסף של פרטים. במצב כזה העם איננו עם הנושא ייעוד אלא ציבורים שונים בעלי אינטרסים. במציאות כזאת אין ממלכתיות".
מתוך דבריו של הרב ראובן, עולות מספר תבונות: ראשית, על פי התפיסה של בית ישראל המקראית, הידיעה שהאדם נברא על ידי אלוהים הביאה אותם להבנה פשוטה שאלוהים אינו אדם והאדם אינו אלוהים. האמונה שהאלוהים ברא את האדם אינה רק אינפורמציה קוסמולוגית, כלומר ידע על מקורו של האדם, אלא יש בה כדי לבטא תפיסה לגבי מעמד האדם וזולתו. אמונה באלוהים נבחנת בראש ובראשונה בנאמנות וביחסים בין-אישיים. לכן המורשת התיאולוגית של התרבות הדתית של יהודי אתיופיה ביחס למהות האדם אינה חשדנית וסקפטית, בבחינת "סור מרע", אלא דוגלת בגישה חיובית ובמתן אמון באדם – "עשה טוב". זה הדבר שהופך אוסף של אנשים אינדיווידואלים לעם עם ייעוד, והעם הזה ממליך את המנהיג. המנהיג יודע שהוא בר חלוף, וכוחו אינו אלא מהעם.
זה עולה בקנה האחד עם מה שאמר כהין (הקס) מנטסנוט אלי וונדה: יש שלושה שלבים בתהליך ההסמכה – בשלב הראשון התלמיד מקבל את ההסמכה מרבו האישי; בשלב השני הוא מקבל את ההסמכה מהנזיר היהודי; בשלב השלישי, לאחר שירות הקהילה בכפר למשך שנה, הקהילה מקבלת אותו כמנהיגה הרוחני. כלומר מי שמסמיך את הקס למנהיג רוחני של קהילה היא הקהילה, ולא הממסד. ברגע שהיא מקבלת אותו כמנהיג רוחני, היא מקבלת אותו בלא עוררין והוא בעיניה דומה למלאך צבאות. הקס רואה עצמו כעבד של עם תחת שלטונו הבלעדי של הקב"ה. לכן, כוחה של ההנהגה לא התבטאה בדיבורים ובאיומים אלא בעיקר על ידי מתן דוגמה אישית. השפעתם הייתה הרבה יותר גדולה, כאשר במקום לאיים, לצעוק ולהפחיד, הם פשוט התנהגו בדרך ארץ, עשו את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם והוסיפו הרבה אהבה. הם פגשו את האדם ללא ספרי חוקים עבי קרס, הם גילו עניין גדול באנושיות שלהם מאשר באנושות. הקסים לא קבלו על הרשעה, הכפירה או על בערות, אלא דאגו להוסיף צדק, אמונה וחוכמה. הם לא פילגו את העם, הם דאגו לאחד אותו; הם לא יצאו נגדו, הם דאגו להיות איתו; הם לא האשימו את העם, הם לקחו אחריות.
השיטה הדמוקרטית-תיאוקרטית כפי שהיא נשמרה בקהילה האתיופית, יש בה לעורר חשיבה מורכבת יותר על מהותה של השיטה הדמוקרטית הנוכחית, על כשליה, ועל האפשרות לפתח שיטות טובות יותר. אבל זו לא רק שאלה של שיטה, אלא שאלה של מי אנחנו כעם, ומה אנו רוצים כעם בארץ הזאת.
