הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)השנה, חג הסיגד מגיע אלינו לאחר שנתיים קשות במיוחד שנים של כאב ואובדן, אך גם של רגעים נעלים של תקווה וניצחון. רק לאחרונה חווינו את אחד הרגעים המרגשים והמרוממים ביותר עם חזרתם של השבויים הביתה. חזרתם עוררה תחושה עזה, כמעט כמו תחיית המתים – משהו בלתי נתפס. זה היה רגע של תודה גדולה, של נחמה בתוך הכאב, תערובת של בלבול, שמחה ועצב גם יחד.
נדמה כי האווירה הציבורית שחוותה ישראל לפני 7 באוקטובר שבה ומתעוררת – שיח של "אנחנו והם", קיטוב שבטי, וחוסר יכולת אמיתית להקשיב לאחר. ידועה האמירה ביידיש: "ער איז פון אונזערע אדער נישט פון אונזערע": הוא משלנו או לא משלנו. היום לא מדובר רק בשאלה אם אתה משלנו או לא, אלא בהנחה שכל מי שהוא "משלנו" הוא בהכרח טוב, וכל מי שאיננו "משלנו" הוא אוטומטית רע ומסוכן. התחושה היא שלא למדנו דבר, והמרקם המשותף שלנו הולך ומתפורר.
דווקא בימים כאלה, חג הסיגד, חג עתיק יומין מימי שיבת ציון, מקבל משמעות מחודשת. הוא קורא לנו לעצור, להתבונן, להתאחד.
chang-duong
שורשיו של החג נעוצים בימי עזרא ונחמיה, והוא נשמר במסורת יהדות אתיופיה לאורך דורות, גם כאשר נשתכח בקהילות אחרות. החג נחוג בכ"ט בחשוון, 50 יום לאחר יום הכיפורים, כיום של צום ותפילה לחידוש הברית בין האדם לא-לוהיו. חג הסיגד, כמו מעמד הר סיני, נחוג בהר, מקום של התעלות וחשבון נפש. עם שחר טובלים בני הקהילה בנהר, לובשים לבן ומתאספים "כאיש אחד בלב אחד". הכוהנים נושאים בראשם את ה"אורית" (התורה), בארמית "אורייתא", מלווים בשירת נשים ובקולות שמחה. חלק מהעולים להר נושאים אבן על ראשם כסמל לענווה והתבטלות. שם, בראש ההר, נשמעות תפילות יום הסיגד בתנועות ידיים ובכוונה גדולה.
המסר פשוט אך עמוק: להניח אבן על הכתף, לא כעול אלא כהזמנה להנמיך את עצמנו, להקשיב, לראות את הזולת באמת. להבין שגם מה שנדמה כשיגעון או חריגה מהנורמה ניתן להכיל, להבין ולחמול עליו. חג הסיגד מבקש מאיתנו לחדש את תחושת הייעוד והגורל המשותף, וליצור מחדש את החיבור שבין אדם לחברו, בין קהילה לקהילה.
אדם אתיופי חכם אמר לי, כי בתרבות האתיופית "לא בונים גשרים, אלא נהרות". אז הבנתי מייד את עומק המשמעות: בכפר באתיופיה מעולם לא ראיתי גשר אלא נהרות. בכפר באתיופיה לא היו גשרים, היו נהרות – וזהו הבדל מהותי. גשר הוא מבנה דומם, מעבר זמני; נהר הוא ישות חיה, זורמת, שמחברת ומזינה את כל סביבתה.
בעולם המערבי למדו לבנות גשרים, וזה חשוב, אך לא תמיד הצליחו לבנות נהרות. גשרים מסמלים רב־תרבותיות; נהרות מגלמים סולידריות שייכות וחיבור אמיתי בין לבבות. ואת ההבדל בין גשרים לנהרות אפשר להבין במיוחד בשעת משבר: כאשר גשר קורס, כל אחד ממהר להציל את עצמו; אבל כשנהר גואה, כולם רצים להושיט ידיים. זהו המסר של חג הסיגד: לא להסתפק בגשרים קרים של נימוס הדדי, אלא ליצור נהרות חיים של הבנה, הקשבה ואכפתיות. הקהילה האתיופית בישראל יכולה לשמש נהר זורם המחבר בין כל הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית. היא איננה נטל, היא נכס חיוני, המזכיר לכולנו שחברה בריאה אינה נבנית על גשרים בלבד, אלא על נהרות של אנושיות ותקווה.
חג הסיגד מזמין אותנו לחדש את האמון הזה בין קבוצות, עדות וקהילות: יהודים, מוסלמים, נוצרים, ספרדים, אשכנזים, עולים וותיקים, חילוניים ודתיים – כולנו רקמה אנושית אחת בין ישראלים ליהודים בכל העולם.
אך מעבר לצום ולתפילה, חג הסיגד הוא יום של תקווה שמעניקה כוח לקום מן הכאב, להמשיך, לרפא ולהאמין שאפשר אחרת. הוא מזכיר לנו שלא להישבות במעגלי שנאה, נקם והאשמה, אלא להציב לעצמנו מראה, לעבור משיח של האשמה לשיח של אחריות, מהתבצרות לשותפות, מהפוליטי לציבורי. השיח הפוליטי מרחיק ומייאש; השיח האזרחי מקרב ומפיח תקווה.
חג הסיגד קורא לנו לבחור בתקווה הזאת. זהו חג של התעוררות, קריאה להוציא את ה"אורית" מן הארון ולהכניס את האור ללבבות כדי לרפא, לאחד ולהתחיל מחדש.
התנצלות: בשבוע שעבר הובא ציטוט משירו של יהודה עמיחי, "בְּחַיַּי, בְּחַיַּי", ובטעות לא הובא הציטוט בשמו.
