מרדכי גרנביץ
כעבור עשר שנים יחד: הוא מנפנף מעל מנגל עם החברים, ורק בפעם השביעית, הוא לבסוף עונה לה: "זה דחוף? אני באמצע פה"
אני יודע שיש מהקוראים שמחכים דווקא לסיפורים פה, ותודה על המיילים והתגובות שתמיד מחממות את הלב, אבל תסלחו לי, לרגל אלול המתקרב, אני רוצה לשתף במחשבות:
היום בדור של עיסוק במיתוג, בשיווק רשתי, באיך לתפוס את העין של מי שיתקל במודעה שלך, צריך ללמוד מהטובים ביותר, מאלו שממש הצליחו בתחום. אילו מילים יהיו בשורה הראשונה של הפוסט שלך, מה המשפט שיגרום לקורא להמשיך לקרוא? זאת – שאלת השאלות.
ספר המוסר אולי הכי מפורסם הוא "מסילת ישרים". הרמח"ל נכנס לעולם הישיבות הליטאי, החסידי, הסרוג, האשכנזי והספרדי… פשוט לכולם. אני לא באמת חושב שזה ענין של שיווק כמובן, היתה לו סייעתא דשמיא של צדיק וירא שמיים ואת זה בטח שכדאי לאמץ, אבל הוא מלמד אותנו משהו עצום בשורות הפתיחה שלו. וכך הוא אומר בעצם: אני לא הולך לחדש לך כלום. אם אתה מחפש איזה רעיון שלא שמעת אז לא תמצא פה. אבל תשמע קטע, הדברים הכי מוסכמים, הכי ידועים, הכי חשובים בחיים שלך: "כפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה".
ככל שזה יותר ידוע, זה פחות ידוע. לפעמים משהו מפורסם שכבר נטחן המון, הופך לכותרת ריקה מתוכן, סטיקר לשמשת הרכב, סיסמה כזאת שאומרים אבל לא חושבים עליה לרגע.
מה קורה למשל בין בני זוג? כשהם יצאו לדייטים הבנאדם פשוט 'נעלם' לחבר'ה. הם לא משיגים אותו כשרוצים לעשות משהו, הוא ממש מסור לקשר איתה. וכשצריך לנתק את השיחה זו בכלל דרמה: "אתה תנתק" "לא, לא, תנתקי את"…
קאט. כעבור עשר שנים: הוא מנפנף מעל מנגל עמוס עם החברים, ואחרי השיחה השביעית שלא נענתה, הוא סוף סוף עונה לה: "נו, זה דחוף? אני באמצע פה"…
מה קרה שם? אם תשאל אותו הוא אוהב אותה, והוא באמת חושב שזוגיות זה הכי חשוב, וכבוד הדדי זה בכלל ערך. אבל משהו נשחק. בזמן אמת אתה לא חושב על זה מרוב שזה לעוס כבר.
וכשהילד שלי רוצה לספר לי משהו חשוב? אני תמיד זוכר כמה זה בריא שאני כתובת בשבילו, או שהבדיחה החדשה בקבוצה המשפחתית יותר בוערת כרגע? ביני לבין עצמי ברור לי שקשר עם הילד, והקשבה, זה קריטי. וכמה זה עצוב אם הוא יפסיק לשתף אותי בעולם שלו. אז למה אני מנפנף? כי פשוט שכחתי.
אין ספור דוגמאות אפשר להביא. הרי גם לשון הרע זה דבר מוסכם. כל אחד נגעל מתרבות של לשבת וללכלך. אף אדם לא חושב, אני מקווה, שזה דווקא סבבה לטנף ככה בין החבר'ה. אבל כשכבר יושבים עם הפיצוחים ועולה שם של מישהו…
וכיבוד הורים… איי איי איי. אתה אומר "לא" כי לא בא לך. ויום אחר כך אתה אומר לעצמך – למה בעצם? למה לא? הרי בקלות הייתי עושה להם נחת.
רש"י בפתיחת הפרשה מדבר על המצוות שאדם "דש בעקביו", מזלזל בהן. יש לנו טבע כזה לדרוך על מה שנראה לנו פשוט וקל. לדרוך בלי לשים לב, תוך כדי הליכה. לפעמים כל הקשר שלי עם אשתי ועם הילדים, לפעמים כל הקשר שלי לעצמי ולאלוקים, לפעמים כל החיים שלי ממש תלויים בדברים האלו, אלו שדבוקים לי לסוליה של הנעל…
(עקב תשפ"א)
