מרדכי גרנביץ
שאלתי את הפקח אם בא לו להיכנס לקידוש וחתיכת קוגל. הוא אמר בקול מרוסק: "אתה יודע איזה חטאים אני עושה עכשיו?"
נער בר המצוה עלה לבימה עם כיפה לבנה מגוהצת וטלית צרה על הצוואר, הוא ברך את הברכה והחל לקרוא בתורה בשקט, בחוסר בטחון. לפתע השתתק והוריד את הראש כשהוא לופת את עיניו בידיו. דקה, שתי דקות, דממה בבית הכנסת, אני מתקרב ורואה שהוא בוכה, נאלם דום.
איש לא מעיר, איש לא דוחק בו, ואמו צופה בו בעיניים כלות. האמת שזה היה מרגש. אמא, ילד, מין שיא כזה.
בקריאה רגילה, אם מישהו סתם כך היה עוצר לפתע, אולי היינו שומעים "נווווו", אבל פה הוא כאילו אמר "אני מתרגש, קשה לי, אני מתבייש גם, ואני בוכה כמה דקות. ומבקש את הבנתכם". כולם שמעו את זה גם בלי המילים.
חשבתי על זה שהרבה פעמים מישהו עוצר אותנו, תוקע אותנו באמצע השטף, מסרב לתפקד כמו שהיינו מצפים. ואנחנו כועסים, רבים, מטיחים.
הרבה פעמים בפנים, האדם שמולנו בעצם מרוסק, מוצף, וזה פשוט לא תמיד יוצא "ברור" כמו שיצא לאותו נער בר מצוה.
לפעמים זה אפילו עטוף בפוזה ששומרת על ה'כבוד' שלו, ומעצבנת אותנו, אבל בעצם לא מגיע לו כעס או שיפוט מהיר.
בלימוד שאחרי התפילה, דברנו על התחדשות, על זה שהמוח שלנו מייצר 'דימוי' על עצמנו, (ועל אחרים), וככה פשוט תוקע אותנו, בשעה שבאמת כל רגע אפשר להחליט כך או אחרת. אז במקום חשיבה שמתייחסת לרצף של הדברים כאילו אני אלגוריתם, אפשר לפתח חשיבה של "הבהובים", הבנה שהכל כל רגע מתחדש. אז גם אם לפני רגע קרה ועשיתי משהו לא ראוי, זה לא אומר עלי כלום כאן ועכשיו. זה לא אמור למנוע ממני מלבחור לעשות את הטוב שאני יכול.
***
כשחזרתי הביתה, הרחוב היה מפוצץ רכבים. ופקח של העיריה היה בעימותים עם נהגת שחוסמת את התנועה. הוא מסתובב בחום המטורף הזה, חוטף ביזיונות. אז נגשתי ושאלתי אותו אם בא לו להיכנס לקידוש וחתיכת קוגל. הוא הרים אלי עיניים מרוסקות וענה "אתה יודע איזה חטאים אני עושה עכשיו? מה קשור קידוש…", כנראה התכוון לחילול שבת. נזכרתי בלימוד שממנו הגעתי ואמרתי לו "עזוב, אחי, בוא לדקה בקטנה. מזגן, תשתה משהו". הוא היסס קצת ואז הגיע. ישב לקידוש ופתח במונולוג.
הוא חזר לאחרונה משנים רבות בחו"ל ולא קל לו בארץ. ובעבודה הזאת… אנשים מבזים אותו בלי הכרה. הוא ממש אומר לי במבט מתחנן "לא מבינים שזה לא מדים. זה בן אדם בפנים". הוא מודה בהתרגשות ולפני שיוצא מהבית זורק לי שהוא מתפלל למצוא עבודה אחרת, קשה לו ככה.
הוא יוצא לשמש הקופחת, אל הבדידות שבייצוג שאולי פחות מתאים לו, והוא גם הולך לחטוף מהאנשים סביבו.
***
יש אגדה, שדג שוכח כל שבע שניות מה היה. מה יש לו לשכוח כבר, מה הוא דיבר עם מישהו? אז חבר אמר לי פעם "לך תדע איזה משעמם יכול להיות בתוך אקווריום. זה שהוא לא משתגע מהשעמום זה כי כל כמה שניות זה נראה לו חדש כל הקטע"…
לא יודע אם דג מתחיל מחדש כל שבע שניות. אבל ברור שבן אנוש יכול להתחיל מחדש כל רגע.
וכדאי לזכור שגם פקח שמעכב אותך באמצע השטף, לפעמים מרגיש בפנים ממש כמו נער בר מצוה.
(ראה תשפ"א)
