מרדכי גרנביץנסעתי עם חבר, והזכרנו בשיחה חבר משותף שלנו, שעזב את הדרך הדתית בה גדל, וגם חווה עליות ומורדות מבחינה נפשית.
שאלתי את החבר שלי אם הוא בקשר איתו.
הוא ענה לי מיד: "מה אני יכול להועיל"…
אמרתי לו שלדעתי זהו חולי שנדבק בנו, לחפש תכלית ממוקדת לכל דבר.
זה אולי ראוי בביזנס, או כשמתכננים טיול מוקפד, אבל לא כשמדובר על קשר בין בני אדם.
הקשר עצמו הוא עומד בפני עצמו.
התארחתי פעם בניו יורק בבית של חברים. חבורה של בחורים שאיכשהו מצאו את עצמם מנהלים חיים עצמאיים במקביל לקהילה הסגורה בה גדלו. זה לא מקובל בעולם ממנו הם באים. כשהלכתי בשבת לבית הכנסת נשאלתי איפה אני מתארח.
משהבינו על איזה בית אני מדבר, ישר שאלו אותי "אז אתה ה'משפיע' שלהם? אתה מחזק אותם?"
-"לא". עניתי. "אני חבר שלהם. כיף לי להיות אצלם".
ראיתי שאנשים חייבים לפרש כל דבר באופן שיש לו מטרה מצדיקה.
ככה צדיקות מתפרשת.
ככה "יידישקייט" מתפרשת.
זה כואב כל כך. זה היפך החיים.
אחרי אותה שבת התקשרתי לאמא של שניים מן הבחורים, היא שלחה אוכל לכל השבת, וטרחה עבור זה, אמרתי לה תודה והיא החלה לבכות.
היא סיפרה לי שחטפה על הראש בקהילה, איך היא מעזה לשלוח לבנים שלה והחברים מאכלי שבת, בשעה שלפי השמועות לא כולם שם שומרים שבת. אולי היא צריכה בכלל "לשרוף את כל הגשרים"… "אבל מה אעשה", היא אומרת לי, "אלו הילדים שלי, הם לא מגיעים לשבתות אצלי, מה נשאר לי חוץ מלשלוח להם אוכל?".
בישיבה למדנו שצריך להספיק, ולמלא טבלאות של חזרות והספקים.
כך גם בעולם העבודה.
גם בקבוצות אידאולוגיות יש מטרה משותפת אליה חותרים.
אבל אולי בטעות העתקנו את המודל הזה לחיים שלנו. להיפגש- בשביל, לשמור על קשר- בשביל. נהיינו לקוחות וספקים.
בעומק, נהיינו בעצם בודדים.
אני מתבונן סביב ורואה כמה הילדים שלנו כל כך זקוקים להקשבה,
כמה בני נוער מתהלכים בעיניים כבויות מרוב מדדים ופרמטרים.
כמה סבל, צער, בדידות תהומית וחוסר אמון נוראי שדבק בנו.
אנחנו דור ששבע כבר ממניפולציות של אנשים שנחמדים אלינו "בשביל"…
לדחוף חומר הסברה/ להחזיר בתשובה/ לגייס אותנו פוליטית/ להציע לנו קורס פילאטיס עם נגיעות שוקולד חרובים…
איך אני מרגיש אם מישהו מקשיב לי כי יצא לו מזה משהו? או כי הוא "מקיים מצוה" כרגע?
אני יכול באמת לפתוח את הלב?
באלול, אדם מחשב חשבון נפש, בודק כמה מהחיים שלו מכווני מטרה וכמה מבוזבזים ללא תכלית.
גם ר"ח ניסן הוא הרי סוג של ראש השנה לפי התורה. ואדר הוא הכנה, המקבילה ל"אלול", ואז מגיע פורים. פורים בו עסוקים בלחלק מתנות ומשלוחי מנות, ולשתות עד דלא ידע, עד שאין הבדל בין ארור המן לברוך מרדכי… איזו מין שמחה זו?
סביב פורים אני חושב דווקא כמה עוד חסר לי להסכים פשוט להיות בקשר בלי "תכלס".
עם עצמי, עם משפחתי, עם חברים. וכן… גם עם אלקים.
כמה אני מוכן להפסיק לרדוף את עצמי,
לעצור את המירוץ ואת ה"נווו" המייסר הזה שמהדהד לי בראש…
להקשיב, לאהוב, פשוט להיות שם, נוכח.
בפורים קבלנו את התורה מחדש, מתוך שמחה. והשמחה הזאת לא נראית כמו סוכות, עם מצוות החג, או כמו שמיני עצרת כשרוקדים עם ספרי תורה,
בפורים שמחים, בלי כלום, עוד כוס יין ועוד "לחיים", אין איזו תכלית ממוקדת.
בפורים נזכרים שבמידה רבה כולנו ילדים,
אנחנו לא מבקשים הספקים, טבלאות, יעדים, מדדים ותרשימי זרימה.
אנחנו מבקשים להיות אהובים ללא תנאי. כמו בני אותה האם, ששולחת להם אהבתה, למרות, ואף על פי… כי ככה זה עם ילדים.
(תצווה תשעח)
