ארץ ישראל אינה ארץ

לארץ ישראל 'אישיות' משלה, היא כועסת והיא שמחה, מקיאה את יושביה הסוררים ומקבלת אותם בברכה כשהם שבים

המילה 'ארץ' היא המוטיב המרכזי בפרשת השבוע. אנחנו רגילים גם לומר בארץ סתם, כלומר ארץ ישראל. מתוך יחסו של המקרא למילה אנו למדים כי ארץ ישראל אינה ככל הארצות ואיני מתכוון לעניין הקדושה בלבד.

ארץ ישראל אינה חבל ארץ בעל קורדינטות כל שהם על פני כדור הארץ. זה רק הביטוי החיצוני, שהיא דומה בו לשאר הארצות. על פי המקרא, לארץ ישראל יש 'אישיות' משלה, היא כועסת והיא שמחה, היא מקיאה את יושביה הסוררים והיא מקבלת אותם בברכה ובשמחה כאשר הם שבים אליה. זו אינה מטאפורה ולא מטאפיזיקה, זו הגדרה מקראית המוסקת מתוך צורת ההתייחסות של המקרא אליה.

אנחנו מצווים לברך על הפירות של הארץ הטובה. אין כאן כוונה רק לצבע, טעם או גודל אלא לתכונה ערכית, מוסרית, ההיפוך מן הרע. כיצד, אם כן, נדע כי הארץ טובה? האם יש מדד אובייקטיבי, מדעי לבחינת התכונה הזו? האם קיים מכשיר 'טובהמטר' המספק לנו ערכים של טוב על סרגל שנתות?

אהבת הארץ ותחושת השובע ממה שהיא מעניקה לנו, אינה אובייקטיבית, היא תולדה של מה אנו מרגישים כאשר אנו חיים עליה ונושמים את אווירה. זוהי משמעות המלים "כי לא במסכנת תאכל בה לחם", מילה המתכתבת עם ערי המסכנות שבנינו לפרעה. בלשון הזהב של רש"ר הירש – "ומכאן 'מסכן': קמצן, ומי שנאלץ לנהוג בקמצנות; 'במסכנת': בקמצנות". אם אנו מרגישים מסכנים בשל 'יוקר המחיה' ואנו נאלצים נדוד לקניית מילקי בגרמניה, היא לא תהיה עבורנו הארץ הטובה.

הזירה בה נמדד טובה של הארץ, אינה ליבה הפועם של הארץ, אלא ליבנו הפועם על הארץ. היא מנהלת איתנו דיאלוג מתמיד וממשי. נכון, אפשר שלא נשמע את דבריה הזועקים, אבל זה לא עקב קולה החלש אלא עקב אוזנינו הסתומות וליבנו העיקש. היא את שלה עושה ללא הפסק, מתוך תקווה שנתעשת, נשמע בקולה ולא נגלה שוב מעליה, כי היא באמת אוהבת אותנו.

זו הסיבה שבגללה התחנן גדול הנביאים להיכנס אליה, לא כדי לאכול מפרותיה הטובים אלא כדי לחוש את היותה הארץ הטובה, המתנה האדירה והמותנית שהא-ל נתן לנו…

מי שאינו מתחבר כפשוטו לאהבה זו אינו יכול להקשר אליה בעבותות. מבחינתו זהו רק מגש נחמד של עפר, הרים ונחלים שעליו ובתוכו הוא מנהל את חייו. מי שאינו כואב את כאבה ושמח את שמחתה של הארץ הטובה, אינו יכול להבין מה היא אומרת.

להערות:  hazutg@gmail.com

(עקב תשפ"א)