מה הבעיה בתרבות הצריכה – אם יש לך כסף?

 

בעולם המודרני יש צורך להתחדש כל הזמן, כשמה שנחשב היום למעודכן, ייתפס מחר כארכאי או אף מסוכן

הרצון להצליח, להרוויח ולהתרווח הוא טבעי ולגיטימי, ואף תורם להתקדמות העולם ופיתוחו. למרות זאת, פרשתנו מדברת באריכות ובתקיפות נגד חומרנות ורכושנות. משה רבנו מזהיר: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ… וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה" (ח, יב). מה רע בכך שאדם יקנה כפי יכולתו ולא כפי צרכו? מה פגם יש בעושר אם הוא הושג ביושר?

התשובה נמצאת, כנראה, בשלוש סכנות של שכחה:

א. אתה עלול לשכוח את ה': "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (ח, יד), שכן המצליחן נוטה לייחס את הישגיו לעצמו, ומסגל מחשבה שהוא מצליח בעזרת חכמתו, כישוריו או מזלו, ואינו זקוק לעזרת בוראו.

ב. אתה עלול לשכוח את האחר. מי ששקוע בדאגה חומרית מתמדת לעצמו, לא מרבה לשים לב לעני ולדל שבסביבתו, ועלול לפתח ערלת לב, ולשכוח "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (י, יט).

ג. אתה עלול לשכוח את עצמך. השוקע בהווה החומרי שוכח שהעיקר הוא העתיד הרוחני: "לְהֵיטִֽבְךָ֖ בְּאַחֲרִיתֶֽךָ" (ח, טז). הוא הופך את האמצעי למטרה, ומעדיף את העולם הזה על העולם הבא.

כיצד ניתן להתגבר על שלוש השכחות? פרשתנו עונה בשלוש תזכורות:

א. כדי למנוע את שכחת ה', התורה מצווה: "לְיִרְאָה אֶת ה' א-לֹהֶיךָ" (י, יב). יראת שמים מזכירה לאדם את הבורא, גם כשהוא מצליח בקריירה ושואף למקסם את רווחיו.

ב. כדי למנוע את שכחת האחר דורשת התורה: "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו" של בורא עולם, שהוא "עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפַּ֥ט יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאֹהֵ֣ב גֵּ֔ר לָ֥תֶת ל֖וֹ לֶ֥חֶם וְשִׂמְלָֽה" (י, יב, יח). הפרשה מצווה עלינו, כדברי הרמב"ם: "להדמות בפעולות הטובות והמידות החשובות שיתואר בהם הא-ל יתברך" (ספר המצות, עשה, ח). כמוהו אף אתה היה רחום וחנון, צדיק וחסיד (ספרי דברים, מט).

ג. כדי למנוע שכחה של האדם את עצמו ומגמת פניו בעולם, מכניס משה לנאומו את הדגם של שבט לוי שנבחר "לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָֽׁרְתוֹ", ומדגיש שדווקא בגלל ש"לֹֽא־הָיָ֧ה לְלֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִם־אֶחָ֑יו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ" (י, ח-ט).

הציווי "וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת" היה בעבר עיקרון מכונן, אך עם השנים נמוג ונסוג. היה קל יותר להסתפק במועט בעולם של מחסור, מאשר בחברת השפע בה אנו חיים. כיום, גם מי שלא חי באורח חיים ראוותני, ולא רודף אחרי מותרות, אינו אמון על הסתפקות במועט. רק מעטים יכולים לומר כמו יעקב אבינו: "יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל", ולבקש רק "לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ". מציאות זו נגזרת מהוויית העולם המודרני המתאפיין, בין השאר, באופנה שבמהרה מתחלפת ובטכנולוגיה בהתפתחות מואצת. יש צורך להתחדש כל הזמן, כשמה שנחשב היום למעודכן, ייתפס מחר כארכאי או אף מסוכן. כך האדם בן זמננו מוצא עצמו במרוץ של צריכה חומרית ללא עצירה רגעית.

ז'בוטינסקי דיבר על חמשת הממי"ם: חמשת הצרכים הבסיסיים שהמדינה צריכה לספק לכל אדם: מזון, מלבוש, מעון, מרפא ומורה. כיום יש אין ספור ממים שכולם צורכים: מחשב, מודם, ממיר, מכשיר טלפון חכם, וכל בית צריך מדפסת כמובן. אלה נוספו על הממים הוותיקים יותר, שגם אותם הכרחי לחדש כל הזמן: מקרר חכם, מדיח כלים מתוחכם, מקפיא למזון ומזגן לאדם, מכונת כביסה ומכונת ייבוש, וכמובן מכונית מעל כולם. בקרוב המכונית תהיה אוטונומית ואחר כך תהפוך גם למטוס אישי קטן.

משה רבנו מציע בפרשתנו להקדים את הלמדים לממים: "לְיִרְאָה אֶת ה'," "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו" ולזכור את הלויים. הוא גם מזכיר לנו לשם מה אנו צריכים את כל הממי"ם, מה האמצעי בחיינו ומה המטרה, מה חשוב יותר ומה פחות, וזאת באמצעות המם הגדולה שהוא מדגיש בפרשה: "כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (ח, ג). המ"ם הזו היא המילה האחרונה.

(עקב תשפ"א)