לכל אחד מן השבטים יש ייחוד, טעם משלו, פירות ואנשים המיוחדים רק לו
מדרש נפלא בספרי עקב לט, דורש בשבח ארץ ישראל, ושם דגש על המגוון הקיים בה:
"… ארץ הרים ובקעות, מגיד שלא שוו טעם פירות הר לטעם פירות בקעה […] מנין שלא שוו טעם פירות הר זה, לטעם פירות הר אחר, ולא טעם פירות בקעה זו לטעם פירות בקעה אחרת? תלמוד לומר: "ארץ הרים ובקעות". הרים- הרים הרבה, בקעות- בקעות הרבה".
לכל הר, יש טעם פירות משלו. בהמשך, מונה רשב"י את 12 ההופעות המרובות והסמוכות של המילה ארץ בפרשת עקב: פסוקים י-יב בפרק יא, ופסוקים ז-י, בפרק ח, ומסיק מסקנות על המגוון בארץ – 12 'ארצות' ניתנו:
"רבי שמעון בן יוחי אומר, שתים עשר ארצות נתנו, כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ולא שוו טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה. ולא טעם פירות שבטו של זה, לטעם פירות שבטו של זה, ואלו הם: 1. כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, 2. והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה, 3. ארץ הרים ובקעות, 4. ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה ,5. כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה, 6. ארץ נחלי מים, 7. ארץ חטה ושעורה, 8. ארץ זית שמן ודבש, 9. ארץ אשר לא במסכנות, 10. ארץ אשר אבניה ברזל, 11. על הארץ הטובה אשר נתן לך, 12. ארץ זבת חלב ודבש, הרי שתים עשר ארצות נתנו כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ולא שוו טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה ולא טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה".
המספר 12 הוא מספר טיפולוגי המסמן בתורה ריבוי ושלמות: 12 בניו של יעקב, 12 חודשי השנה, 12 שבטי ישראל.
ארץ ישראל כוללת בתוכה 12 ארצות שונות. המדרש מלמד אותנו שלכל ארץ וארץ – טעם פירות משלה, יחיד ומיוחד לה. טעם שנרצה בוודאי שלא לטשטש, אלא להכיר את ייחודו. זהו חלק משבחה של הארץ.
בתחילת דברי המדרש הנ"ל, מובאת תהיה פרשנית האם "ארץ הרים ובקעות" זה גנאי או שבח לארץ ישראל?
דבריו של רשב"י מלמדים אותנו שאל לנו 'להשטיח' את פני הקרקע. אנחנו מבינים שלהר ייחודיות משלו, ושלכל הר, לכל בקעה, לכל חבל ארץ ולכל שבט – טעם פירות מיוחד.
קשה שלא לשים לב להשוואה המתבקשת: אנחנו מעוניינים לא רק במגוון אגרונומי, כי אם גם במגוון אנושי – לכל אחד מן השבטים יש ייחוד, טעם משלו, פירות ואנשים המיוחדים רק לו. זוהי שבחה של הארץ, וזהו שבחו של העם.
(עקב תשפ"א)