על הברכה ועל הקללה

פרשתנו מתחילה עם הצגת ברירה הנראית כאופיינית לתורת משה: "רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה״. כמו חיים ומוות, טוב ורע; ובדרך כלל מובן הדבר שמבחירתו של האדם נובעות תוצאות שהן בגדר שכר ועונש: ברכה אם הוא בוחר בטוב, קרי שומר מצוות ד' ותורתו, וקללה, חלילה, אם לאו.

אמנם, יהיה די בהזכרת כלל אחד גדול בתורת השכר והעונש, כפי שהינה מתבטאת בפי חכמי ישראל, כדי לעמוד על חסרונות גישה זו: "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" – אין העולם הזה מקום מתן שכרן של מצוות. מה גם שזה עומד גם בסתירה עם הוראת חז"ל: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס".

ברם, אנו חייבים להבחין בכך שאין לאמיתו של דבר הקבלה מלאה בין שני צידי הברירה, ברכה וקללה. הן "נתונות" שתיהן  לפנינו, אבל "אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֺת֙ ד֣׳ אֱ-לֹֽהֵיכֶ֔ם" בעוד כי "וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺת֙ ד֣׳ אֱ-לֹֽהֵיכֶ֔ם". ההתניה היא רק על הקללה.

כך בעצם מפרש רש"י את ההבדל הזה ובמיוחד את תפקידה של המילה אשר בפסוק: "את הברכה על מנת אשר תשמעו". במילים אחרות, יש כאן מהפיכה שלימה: אנו היינו מבינים ששמירת המצוות היא על מנת לקבל ברכה ורש"י אומר לא, ההיפך, הברכה על מנת שתוכלו לשמור את המצוות.

הברכה נתונה מראש ללא תנאי, ללא מגבלה. היא לא באה כשכר על קיום המצוות אלא כסיעתא דשמייא כדי לאפשר את קיום המצוות. העולם הטבעי מספיק הוא לאדם החי לפי הטבע. הברירה של חיים ומוות בטבע "כמשחק הישרדות" אינה מבוססת כלל על שמירת התורה אלא על "כל דאלים גבר". הברכה נדרשת למי שמסכים להתעלות מעל עולם הטבע האכזר כדי להשתתף בתוכנית הבורא לתיקון עולמו. כי אז זקוק הוא ל"תנאי עבודה" מתאימים והם הם המוצעים כאן: את הברכה על מנת אשר תשמעון. אבל היות והברכה נתונה מלכתחילה ללא תנאי, עלול האדם לטעות ולחשוב שהיא טבעית. שהעולם המבורך, זהו העולם הטבעי בעצמו, מין "גן עדן עלי אדמות" אם רק נשמור על הסביבה ולא נזהם את האוויר עם גזים רעילים וכו'. ואז מפנים עורף למי שבירך את העולם ומחפשים טעם לחיים בכל מיני דברים "על טבעיים" המכונים בפסוק הבא כאן אחרי הפתיח: "אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם".

הברכה היא פוריות ושלמות, הקללה, להפך, פיעל של שורש קל, מפחיתה ממשקל האדם, מבטלת את אשר עושה את כבוד האדם. קליל וקללה, חוסר טעם, חוסר משמעות, חוסר כיון, וכל זאת בתוך עולם אשר הברכה היתה תנאי קיומה.

ואין פלא כי הצגת ברירה זו באה מיד לפני אזכור נתינת הארץ. לא סתם ניתנה דווקא ארץ זו לאבות בשביל הבנים. לא סתם על הארץ הזאת דווקא נלחמים כל הגויים כאילו בה תלוי גורלם. כי אכן בה וביחס לה מתרחשים כל אירועי ההיסטוריה שהן תולדות ישראל, בדיוק במונחים שבהם תיארה התורה: "אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן ד֜׳ אֱ-לֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כׇּ֨ל־הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל־הָאֲדָמָֽה". שכל החיים על האדמה בכלל, אפילו בחוץ לארץ אשר שם קיים חיוב של כל מצוות הגוף, הם מכוונים לרשת את הארץ. וכפי שפתחה התורה בפרשה זו בברכה כך היא מסיימת: "שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כׇל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י ד֣׳ אֱ-לֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י ד֖׳ רֵיקָֽם״. ועל כך בטוחים אנו שכפי שתחילת תולדות האדם הייתה מבורכת: "וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱ-לֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱ-לֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ", כך תהיה סופה מבורכת, ״בָּר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וּבָר֥וּךְ אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ״.

(ראה תשפ"א)