מרדכי גרנביץבגל הראשון של המגיפה התפרסמו המון תובנות לימי קורונה. מאמרים בלי סוף עלו ברשת ובעיתונות הכתובה על ההשראה, על הלימוד המדויק לתקופה הזאת, על הבשורה שהבידוד מביא בכנפיו. עבר קצת זמן, הגיע גל שני, החיים לא ממש הספיקו לחזור לחמש דקות רצופות של מסלול טבעי… ובום, אנחנו שוב בבית בחגים, שוב הגבלות. והפעם יש לפעמים תחושה שכולם כבר מותשים, ועזבו תובנות, רק בואו נסיים עם זה…
בינתיים, כל עוד ההגבלות כאן, אני משתף אתכם בתחושה קשה שיש לי לגבי מה שזה עושה לנו:
אני נתקל באנשים במקומות כאלו ואחרים שמתנפלים בכעס ובקול רם על מישהו שהמסכה שלו חרגה בטעות קצת מתחת לאף, לפעמים במצבים שהוא פטור בכלל ממסכה כי הוא יושב מאחורי קיר שקוף כנותן שירות. שלא תבינו לא נכון, אין לי טענה כנגד מישהו שמעיר לשני, הרי חשוב שכולנו נשמור על חיינו וחיי הזולת, אני מדבר על הטון, על מהירות שינוי ההתנהגות לאגרסיבי, גם בלי לברר שניה כמו במקרים שציינתי, ואני בעיקר מתבונן במה שהמצב עושה לנו:
אם כל אדם שאני פוגש הוא בעצם רוצח שלי בפוטנציאל, אז ברור שאני נהיה טכני, רק תן לי שירות, אל תדבר, אל תהיה נחמד אפילו – רק שחרר אותי מהסיכון שבעצם הקרבה אליך. זה לא נאמר במילים, זאת אוירה שחודרת לתוכנו אט אט. תוסיפו את העובדה שהאדם ההוא מאחורי מסכה, אין לו הבעות פנים, עוויתות בפה, חיוכים מבוישים, אין בו שום דבר שיכול לעורר בי אנושיות, רק פונקציה שנותנת שירות. אין לחיצות ידיים חמות כשאורח נקלע לבית כנסת, או לחצר של בית הכנסת, או גם אם זה לא אורח אלא חבר שלך עשרים שנה… האווירה נהיית סמיכה, מנוכרת מהותית, ולאורך זמן. ילדים בטוחים שסבא וסבתא אלו דמויות אינטרנטיות המופיעות בזום, שהגננת היא זאת ששרה איתם מהמחשב, ואין לנו באמת דרך למדוד כרגע את ההשלכות על התפיסה שלהם את העולם, את חיי החברה, את האנושיות…
אין לי עצות. ואין לי חלילה טענות על הכללים, שלא אובן לא נכון, חיי אדם על הפרק פה! אני מתבונן בקול על ההשלכות, וחושב שראוי שנהיה מודעים עד הקצה, לבדידות שאנשים סביבנו חווים, ולצורך הקריטי להשתדל להישאר איכשהו פשוט בני אדם זה לזה… איך? לא יודע. מתפלל על זה, ומשתף אתכם…
(סוכות תשפ"א)
