הבילוי בקולנוע שעשה לי בית ספר

החופש הגדול הוא הזדמנות נהדרת בעבור ההורים להטמיע בילדים שלהם הרגלים וערכים שהם בחיים לא יקבלו בבית הספר

יום ראשון, ארבע אחר הצהריים, סוף הסרט 'ספייס ג'אם -אגדה חדשה' ב'סינמה סיטי' ואני מתארגן לצאת החוצה ביחד עם הילדים שלי, מוודא שלא שכחתי כלום: ארנק, מפתח של המכונית, סלולרי. פתאום אני פוגש דמות שמוכרת לי מעולם החינוך, מחנך באחת מהישיבות התיכוניות במרכז הארץ. הוא קולט אותי ואנחנו מהנהנים בנימוס לשלום ואז אני מסתכל עליו ועל הילדים שלו מהופנט:

במקום ללכת מהמושבים שלהם כמו שעשו שאר האנשים שסיימו עכשיו לצפות בסרט. כמו שעשיתי אני, הוא פשוט נשאר במקום והתחיל לאסוף את כל הפופקורן שנשפך לתוך קופסת הפופקורן הגדולה שהייתה לו, לאחר מכן שלף מהכיס שלו שקית ניילון שחורה של פח אשפה והשליך הכול לתוך השקית. לא ידעתי איך להגיב. רק הסתכלתי עליו בסקרנות. ואז אני קולט את הילדים שלו מנקים את כל המושבים שלהם (הוא היה עם חמשת ילדיו), אוספים את הפופקורן, מכניסים את הקוקה קולה לשקית ומארגנים.

"תשמע", אמרתי לו בהתפעלות: "אני הולך לקולנוע הרבה שנים, אבל את האמת שכזה דבר עוד לא ראיתי. מעולם לא נתקלתי באדם שמסדר, מנקה ומארגן את המקום שהוא ישב ואכל בו בסרט. בדרך כלל משאירים את זה למנקה. זה התפקיד שלו, לא?".

"שתדע", אמר לי: "שרוב ההורים מפספסים לגמרי את החופש הגדול ולא מבינים שמדובר בבית הספר של החיים הכי גדול. לא מתאים לי שהילדים שלי יהיו מפונקים ויתרגלו לכך שהם מקבלים הכול. ראיתי כבר ילדים שמגיעים לבית קולנוע, מניחים את הרגליים שלהם על המושבים שלפניהם מתוך אפס כבוד ומשדרים שכל העולם רק מחכה לעמוד לרשותם. לא הילדים שלי! אני רוצה שהילדים שלי ידעו שאם הם מלכלכים את הקולנוע יש מנקה שמתכופף ומרים את זה. גם אם מדובר בנער בן שש עשרה שעושה את זה כהשלמת הכנסה. שידעו שיש מאמץ והשקעה אחרי הפינוקים שלהם. זה נראה לי חשוב לא פחות מאשר ללכת לקייטנת האנגלית של סאמר סקול ולשפר את אוצר המילים שלהם באנגלית".

ביקשתי את רשות הבן אדם הזה, שאני מכיר רק ברמת ה'שלום-שלום' לפרסם את המקרה איתו. הפגישה איתו נראתה לי מכוננת לגמרי. לכאורה תובנה כל כך מובנת מאליה: תנקה את מה שאתה מלכלך, ובכל זאת כזו שמצריכות שיקול דעת ומודעות בסיסית שמובילה להבנה:

החופש הגדול הוא קודם כל הזדמנות נהדרת בעבור ההורים להטמיע בילדים שלהם הרגלים וערכים שהם בחיים לא יקבלו בבית הספר, כי בבית הספר לא אוכלים בחוץ ואין אפשרות לפנות בעצמנו את המגש של האוכל ולא צריך להשאיר את המקום נקי. את זה עושים רק בחופש הגדול. ואם רק נקפיד על זה, על פנייה נאותה למלצרים בנוכחות הילדים, על אסיפת הלכלוך והשארת המקום נקי, נקבל את שיעורי החינוך הטובים ביותר שאפשר לתת לילדים שלנו.

למחרת הזדמנתי למסעדת בורגרים בתחנה הראשונה וישבה שם חבורה של נערים שאכלה וצחקה ואני אמרתי לעצמי 'וואלה, איזה הבדל בין הילדים של המכר הזה שפגשתי בבית הקולנוע שניקו אחרי עצמם והיו כאלו מענטשים לבין החבורה הזו, שבטח תשאיר הכול ככה כי מה איכפת לה ומי צריך בכלל לנקות אם יש מלצרים שזה התפקיד שלהם…' ובעוד אני ממשיך לדון אותם לכף חובה, אני קולט איך שאחד אחד הם קמו מהמקום שלהם, אספו את שאריות האוכל שלהם, הכניסו לפח ושוב פעם הוכיחו לי את מה שידעתי מזמן והספקתי כבר לשכוח: אף פעם אל תזלזל בילדי דור המילניאלז: הם שוחים במדיה ומחוברים לסמארטפונים שלהם – אבל מה, איזו נשמה גדולה…

(שופטים תשפ"א)