אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)היום הייתי בגן החיות התנכ"י עם הילד הקטן שלי. הנציגה החייכנית הסבירה לי באדיבות: "יש מצב שחלק מהחיות יהיו ספונים בחדרים שלהם בגלל החום…". כאילו, אז למה בכל זאת, אתם גובים מחיר מלא, אם גם ככה האריה נראה כאילו הוא מנסה להתאושש ממנת ה-LSD שלקח ביחד עם הדובים, שנדבקו למאווררים ולא מעניין אותם כלום?
בכל אופן נכנסנו לגן, והילד התלהב כאילו הוא בחיים לא ראה קופים. ואז, ליד הקפיטריה, זו שאתה צריך למכור כליה בשביל לקנות ארטיק דובדבן, ראיתי ילד עם חולצה משובצת וכיפה כחולה שנראה לי בן 5. הוא רצה לקנות מגנום וניל, אחרי שהוא הרגע סיים טילון מפלצתי בטעם שוקולד. אחותו, שהיה לה סרט כחול, עקבה אחריו ואחרי אמא שלהם בעניין.
הילד המניפולטור הזה פצח במופע אימים: הוא נשכב על הרצפה, דפק את הראש שלו באספלט, צרח, בעט ובטש בידיים שלו, ובתוך רגע כל מי שהיו בגן החיות הסתכלו אליו בבעתה ומשם לכיוון אמא שלו, שהייתה במקום לבד עם עוד שני ילדים קטנים.
הסתכלתי עליה בסקרנות: הכתובת הייתה על הקיר. הנה ילד שיודע מה הוא רוצה מעצמו ומכיר את החולשות של אמא שלו. טוב, אמרתי לעצמי, נגמרה ההצגה. הילד יקבל את מבוקשו. כאילו זה מה שאני הייתי עושה, ובואו, כנראה שגם רובכם: רק תשתוק ואל תעשה לנו בושות!
אבל האמא הסתכלה עליו, ושום שריר לא זע בפנים שלה. היא פשוט אמרה לו בטון רגוע ושקט: "כשתסיים עם ההצגה, אתה מוזמן לבוא אחרינו לגדר, לצפות יחד בברווזים. אנחנו נהיה שם, ואני אראה אותך משם. להתראות". ואז הבלתי ייאמן קרה: היא לקחה את שני הילדים האחרים שלה והלכה לגדר לצפות בברווזים.
לא עברו עשר שניות, והילד שלה הבין שההצגה שלו לא ממש מזיזה לה, והוא קם, ניגב את הדמעות ורץ אחריה. ואני? לא יכול להסיר את המבט שלי. והנה היא מקלפת לו תפוח, והוא אוכל וצוחק וכמעט משליך קליפה אחת לבריכה של הברווזים.
אתם כבר מכירים אותי. ניגשתי אליה ואמרתי לה עם חיוך: "רק שתדעי שהתגובה שלך לילד שלך הייתה מאוד-מאוד מרשימה…". "תודה", היא ענתה לי, "למדתי את זה מאמא שלי. דווקא אבא שלי, שהיה ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטה, תמיד נתן לנו מה שאנחנו רוצים, רק שלא נעשה רעש. זו אמא שלי, שהייתה עקרת בית וידענו שאיתה אסור לנו להתעסק, כי היא לא אוכלת את השטויות שלנו".
***
לאחרונה קיבלתי מבול של פניות מהורים למתבגרים שלא יודעים מה לעשות נוכח הדרישות של הילדים שלהם: הם יוצאים עם השבט לקניון לאכול או לראות סרטים, וכל יציאה כזו ברוך ה' עולה כסף… איך אפשר לעמוד מול המניפולציות של הילדים, שמנסים לשחק על הרגש ולהסביר להורים שהדרך למעמד החברתי הראוי עוברת דרך הכסף, שההורים נותנים להם לבילויים?
במקרים כאלו אני עונה תמיד: ברור שצריך לשמור על שיח מכבד ולהסביר… ובכל זאת, יש גם את השלב שבו ההורים מסתכלים לילדים שלהם בלבן של העיניים ואומרים להם: "תקשיבו, אנחנו מאוד אוהבים אתכם ונהפוך בשבילכם את העולם. אבל גם אם ההורים של הילדים שלכם עובדים בהייטק – אנחנו לא… וזה לגמרי בסדר גמור מבחינתנו. אז תתחילו להתרגל, ומצידנו אל תצאו לכל יציאה".
כן כן, מסתבר שהחוסן המנטלי והחיסון לחיים מתחילים כבר עכשיו.
