הלוויה של סמיון

זה לא סיפור שלי, אבל הוא מכונן אז תקשיבו.

פעם, לפני עשרים שנה בערך, זוג חברים שלי נסעו לטיול בהרי הקצ'קר. זו היתה האופנה אז, זוכרים? לפני שטורקיה נהייתה קצת מפוקפקת לטייל בה, אנשים נסעו לטרקים בקצ'קר. זה לא נפאל ולא דרום אמריקה, זה קרוב ונחמד וקשוח ומהמם ומגבש או מפרק זוגות טריים כדרכם של טיולים קשוחים.

בכל אופן, בן ויעלי היו בטרק כזה, עלו הרים, ירדו בקעות, בישלו על אמגזית, נרטבו כהוגן כי כמובן לא היה להם את הציוד של האירופאים עם כל הנורת' פייס שלהם, ולקראת ערב אחד הם גם איבדו את הדרך. בן אמר שהוא ינווט כי הרי הוא היה בקרבי ומה כבר יכול להיות שונה בקצ'קר, הרים זה הרים, לא? ויעלי בכתה, ובן שאל למה אין לה אמון בו? והיא בכתה עוד יותר כי זה לא קשור לאמון בו ולמה להפוך את זה עכשיו למריבה אישית? כאילו זה מה שהם צריכים כשהשמים מתפוצצים מברקים? איכשהוא הם התקדמו בשקט ובן ניווט לאנשהוא שממנו נראה אור קטנטן.

כמו בסיפורי צדיקים, זה היה אור קטנטן מאיזו בקתה, זו היתה רק ההתחלה של סיפור הצדיקים, או במקרה הזה הצדיקה.

הם הגיעו לכפר הקטן שמתבוסס בבוץ ודפקו בדלת הבית עם הנורה שהטלטלה בחוץ. השמים נרגעו ועכשיו רק מים דלפו מכל מקום. את דלת הבית פתחה אשה זקנה מאד. מהזקנות שאין לדעת אם הן בנות מאתיים או שבעים וחמש. היא סימנה להם להכנס. בתוך הבית גם היתה נורה של איזה ארבעים וואט וחוץ ממנה החדר היה מואר בהרבה נרות. זה היה נראה מוזר לבן ויעלי, אבל אז עוד יותר מוזר היה ששולחן עצום סתם את כל החדר, ועל השולחן צלחות וקערות מלאות מאפים ופירות ובשר, וממתקים בעטיפות נוצצות. הבית היה החדר הגדול הזה ותו לא. הזקנה הזמינה אותם בתנועות ידיים לשבת על מזרונים, להתחמם ליד אח עצים ולאכול. בן ויעלי בררו מתוך מה שהם אוכלים במקומות לא כשרים את מה שהם כן יכלו לאכול והיא הפצירה בהם שוב ושוב לטעום מהדברים השווים יותר- הבשר, הגבינות העגולות. בתוך כל הסיטואציה המשונה הזו, הדבר הכי משונה בעיניהם היה שאשה לבד בבית מכינה כמויות כאלה של אוכל. היה ברור שהיא מחכה לאורחים כל שהם, שנערכת הערב איזו חגיגה.

לאחר שעה בערך הסתברה מהות החגיגה. אל הבית הקטנטן התחילו להיכנס אחד אחרי השני אנשים ונשים, לכל אחד כסא קטן או שרפרף ביד, שהוא הביא מהבית והם מתיישבים בחדר הגדול. מחייכים בשיניים חסרות ועיניים צוחקות אל הזוג המכורבל בשמיכה שבפינה. בחור עם תלתלים בהירים ובחורה עם מטפחת.

כשהחדר התמלא בשכנים קמה הזקנה ופתחה דלת נוספת שכנראה היתה בקצה החדר, קבועה בקיר, בן ויעלי פספסו אותה, מרוב חשיכה, מרוב מוזרות הסיטואציה. העיניים שלהם כבר היו רגילות לאור המועט והם הצליחו לראות, למרות שהיה נראה להם שהם מדמיינים, שבחדר השני על שולחן שוכבת גופה. כן כן, גופה גדולה וצמוקה בעת ובעונה אחת. לבושה בחליפה אפורה, עם שפם מסודר ונעליים מצוחצחות שהזדקרו למעלה.

מה שהסתבר הוא שהגופה של הגבר היא מושא החגיגה. הוא היה סמיון, בעלה של הגברת, ונפטר. ההלוויה והסעודה הוכנו כל הבוקר ועכשיו לוקחים אותו קילומטר וחצי בתהלוכת שכנים שפופה וזקופה באותה מידה, להיקבר בקצה הכפר. לפני זה כולם אוכלים משהו טוב, בשר וריבה וגבינות עגולות, לזכר הימים הטובים שלו.

זה כל הסיפור. מה שהיה הכי חזק בו בעיני בן ויעלי, וככה הם סיפרו לי אותו, היתה הזקנה הפלאית. היא לא היתה פלאית כי היא הכניסה אותם כאורחים. היא היתה פלא בעיניהם כי היא היתה בנחת גמורה עם אותם זרים שהביאה ההשגחה אל פתח ביתה ביום הזה בדיוק. היא יכלה להגיד להם: סורי, היום לא מתאים. היום סמיון נפטר ואני עסוקה. שישים שנה הייתי איתו. אבל לא, היא עשתה למענו מה שהיא יכלה ובזמן שנותר עד שיתחיל הטקס היא התפנתה לאורחים שלה בלב שלם. למען המת אין יותר מה לעשות ולמען החיים החמודים שדפקו לה בדלת, יש. נהיה עכשיו איתם, נחזור אחר כך לדבר הגדול.

אני אוהבת את הסיפור הזה מאד בגלל שהוא קשה (לי לפחות) ליישום. אני מכלה חלקים נרחבים מהיום בלדאוג לפני משהו, בלדאוג אחרי, בלדמיין מה יהיה, בלהיות קצרת רוח כלפי מה שקורה עכשיו עכשיו, ולדחוק אותו מפני מה שאולי יהיה אחר כך. אז אני אוהבת להזכר בזקנה ההיא מהקצ'קר, גם עשרים שנה אחרי. אולי הפלא הזה שלה ימשך גם עלי.

(כי תצא תשפ"א)