ילדים שגדלו במקומות אחרים ועברו דירה להתנחלויות ונזרקו למציאות הזו כל יום הרגישו בלי שידעו שיש לזה מילים- שזה לא נורמלי
בימים אלו אני מסיימת להעביר סדרה של סדנאות כתיבה על החיים ביהודה ושומרון. אני מעבירה סדנאות על הבית, על הדרכים מהבית ובחזרה אליו, על הילדות, על החיים בצל מציאות בטחונית מורכבת. אנחנו קוראים טקסטים, ושירים וחלקי מאמרים ואפילו קטעי פרסומות, ומדברים עליהם וכותבים דרכם, ואני מבינה שאני לא מבינה כלום.
אני גרה ביהודה ושומרון רק שמונה שנים, שנים יציבות, פחות או יותר בטוחות, שנים שצריך רק להסתכל על מחירי הנדל"ן ולראות את הבניה הרוויה שבפרסומות, שצריך רק לקרוא את הכתבות על בתי הקפה המעוצבים, היקבים, לשבת בהם קצת כדי להבין. ואני אפילו קצת מתביישת, מכל הותיקים, הילדים, ההורים שהיו צעירים. הסיפורים על ילדות ביהודה ושומרון, ילדות שמשתטחים בה על רצפת האוטובוס כל בוקר כשנוסעים לבית ספר, שמשתטחים כשהפח שבאוטובוס נפל פעם בקול רעש גדול והיו בטוחים שזה מטח יריות. ילדות שבה עומדים שעות בשמש קופחת ועיניים רותחות מדמעות ולב הלום וחוזרים שזופים מהלוויות של עוד אמא מהיישוב, של עוד אח של חבר. ילדות של ילדים שגדלו בהתנחלויות וזה היה נראה להם נורמלי, ילדים שגדלו במקומות אחרים ועברו דירה ונזרקו למציאות הזו וכל יום הרגישו בלי שידעו שיש לזה מילים- שזה לא נורמלי.
ויש גם עוד פנים לילדות ההיא- קניות בכפרים ערביים, אבא שרץ אחרי מיידי אבנים לתוך הכפר ופורק לאויר צרור. ילדות של בטחון עצמי גבוה בתוך כל 'המצב הבטחוני', ילדות של חרות וחופש ומדורות וחברות נפש. ככה זה במקומות שהנפש חשופה, נפש נוגעת בנפש.
ולא רק מי שהיו ילדים, גם מי שהיו הורים צעירים, אמהות שנסעו ללדת דרך מחנה פליטים סוער יום אחרי הסכם אוסלו וסביב האמבולנס מתגודדים המון שמסמנים ווי של ניצחון, הורים שעלו על הקרקע עם רוח מתנפנפת במטפחת, בדגל שננעץ בראש הגבעה, אותה רוח שנשבה במפרשים שקידמו את ההתיישבות על פני המים הסוערים. זוגות שהתחתנו ביום שבו פרצה האינתיפאדה השניה, בשבוע שפינו את גוש קטיף, חתנים שיצאו בערך מהחופה ישר לקרב. ולמרות שגם בירושלים בה גדלתי בחלק מהשנים האלה, לא היה תענוג, אני מבינה שזה לא אותו דבר. אני קצת מתביישת ומוזר לומר אפילו קצת מקנאה, לא יודעת במה. אולי בתחושת השליחות, בחוויית החברות, בתמהיל המוזר הזה של בטחון מעורער ובטחון פנימי יציב. בהשתייכות לקלאב כלשהו שחבריו מתחילים סיפור: זוכר את..? וכולם צוחקים ויודעים מי הוא היה, ואז כולם שותקים. כי הם זוכרים את הזכרון שלו ואני מרגישה מבוכה אבל הם לא. להיפך, נעים להם לגלות שכולם זוכרים אותו דבר, שלא המצאת את זה, שבאמת ככה זה היה והנה, יש לזה עדות.
והרבה דיבורים על משמעות יש. על הצורך להתעסק כל כך הרבה עם משמעות כי צריך הצדקה פנימית, וצריך הצדקה חיצונית מול חלקים קריטיים בעם שלא מצדיקים אותך ואפילו מגנים. וזועמים. ואיך ששנים פשוט רצו קדימה ולא היה זמן לעצור ולחשוב מה זה עושה לילדים, ולא היה באופנה לחשוב ככה, ואולי זה בכלל עשה טוב לילדים ובנה אותם חזקים. חזקים באמת, לא קלישאה. נחושים ולא מפונקים. ומה עם ילדים רגישים מאד? לאן הם הוליכו את הפחד?
וגם שיח על הנוער עולה, האם בעולם של ימינו שהוא שמור יותר מהעולם בו גדלנו אנחנו, אנחנו שופטים לחומרה נערים ונערות שרוצים לשמור על שלמותה וקדושתה של הארץ כמו שרצינו אנחנו? האם הם מרגישים שאנחנו, ההורים, הפכנו לבורגנים שבונים בתי פאר על אדמה שקבורים עליה חיים יקרים? ואולי זו סתם קוטביות ואולי מרד נעורים?
אולי היום שהמציאות הבטחונית יציבה יותר השעה בשלה לשאול שאלות. אידאולוגיות, רגשיות, פוליטיות. אולי דוקא מתוך היציבות אפשר לצמוח לקומות של ברור חדשות.
דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
