מאחורי הקלעים של האי הפיליפיני

זה היה מטלטל ממש, להבין שבחיים האמיתיים של התושבים שבעצם גרים בפועל על האי, הם ואבותיהם, לא ראויים 'לבוא בקהל'

פעם טיילנו בפיליפינים, החוף היה לבן והחול עדין כמו ערימת סוכר. באמת קראו לאי הזה- אי הסוכר. בחלק הקדמי של האי היו מועדוני צלילה, ופינות פיקניק, וסירות יפות קשורות אל עמודים. ובחלק האחורי מה היה? לחלק האחורי אף אחד לא מגיע. בשביל מה להתאמץ אם כל מה שאתה צריך נמצא ממש מולך?

אבל אנחנו סקרנים בני סקרנים, אוהבים לרחרח בחצרות אחוריות, להיכנס למפעלים, לטייל בין מיכלי הפסולת של בתי חרושת, יש הרבה מאד דברים מעניינים במטבח האחורי של העולם, אנחנו רגילים לפנים הקדמיות שעברו עיצוב ומיתוג והנגשה אבל, במקום שהדברים נוצרים יש הרבה אמת.

אז טיילנו אל אחורי האי וגילינו עולם שלם: רחוק מכל האטרקציות התיירותיות חי לו כפר דייגים, פגשנו את הגברים יושבים על החוף מתירים רשת דייגים דקיקה לבנה וענקית ופורשים אותה לייבוש, פגשנו נשים שמפצחות קיפודי ים ואת הבשר הצמיגי שלהם מכניסות לבקבוק. בבוקר, בשוק הדגים, הן תעמודנה למכור את בקבוקי הזכוכית בצד הסחורה הטריה שיביאו הגברים מהדיג הלילי. ופגשנו ילדים. חמודים (יש משהו במראה האסיאתי שעושה את הילדים מתוקים בעיניי במיוחד, העיניים המלוכסנות, השיער החלק). הילדים שלנו הצטרפו אליהם מיד, צוחקים רצים על החוף, מרימים סרטנים, ממלאים את הכיסים בצדפים. כשהילדים שלנו הציעו להם בתנועות ידיים לרוץ יחד קדימה, אל החוף הקדמי, הם נבהלו ואמרו "לא, לא". זה היה מוזר כי הם בהחלט נראו ילדי חופש שמכירים את האי ואת הפינות הנסתרות שבו. אבל מסתבר, הסביר לנו דיג אחד שידע קצת אנגלית, שאסור להם. אסור להם לעבור לצד המתוייר של האי. מי שעובר מקבל קנס, ואם הוא ילד – ההורים שלו יקבלו את הקנס עליו.

באותו רגע לא רצינו להישאר יותר. זאת אומרת, רצינו להישאר בצד הזה, עם המקומיים, אבל לא רצינו לחזור לצד של התיירים אל הסירה שמחכה לנו לשוט בחזרה. זה היה מטלטל ממש, להבין שבחיים האמיתיים של התושבים שבעצם גרים בפועל על האי, הם ואבותיהם, לא ראויים 'לבוא בקהל'. אסור שהתיירים ידעו שגרים על האי דייגים עניים וילדים עם חולצות קרועות, זה מלכלך להם בעיניים את חוויית הפנטזיה של אי טרופי. תנו לתיירים לחשוב שהגלויה היפיפייה הזו נוצרה לכבודם, עצי קוקוס, דוכן עם שייק בננות, שייק שהילדים האמיתיים תושבי האי מעולם לא טעמו.

עזבנו בצער והסיפור הזה רק חיזק אצלינו את הרצון לשוטט בחצרות אחוריות, להבין שחומרי הגלם שבעולם הם אלו שיוצרים את המטעמים שמוגשים בסוף, שזיעת הפועלים טפטפה אל תוך המוצרים והם לא נולדו יפים וארוזים משום מקום. שיש בעלי אינטרסים שרוצים למכור לנו חוויות יפות בלי שנדע מה עומד מאחוריהן.

אני חושבת על זה עכשיו, כשמתחילים לנקות את הבתים לפסח, על כל אותם ישראל שלא יצאו ממצרים. אחוזים נרחבים מהעם המתהווה החדש, אומר המדרש, נשארו ולא יצאו. סיפור ההגדה לא מתחיל מנס יציאת מצרים, מנס קריעת ים סוף, אלא מ'עבדים היינו'. ואפילו לפני זה, מ'ארמי אובד אבי', מהחלקים הפחות יפים של שורשי העם, הרדיפה, השעבוד, העוני, העייפות, קוצר הרוח והעבודה הקשה. אולי הנשארים מאחור, נשארו לא סתם מעקשנות או היטמעות, חוסר אמונה או חוסר יכולת להכיל את הטוב החדש ולהיגאל, אלא החלקים הקשים שעיצבו את ישראל במצרים כנראה היו כל כך חזקים עד שגם כאשר התחוללה הגאולה, כשקרו הניסים, כוחות הצער שהיו בעצם עיקר השעבוד הכריעו אנשים רבים והשאירו אותם בחלק האחורי של האי.

אולי מצוות זכירת מצרים, כוללת לא לשכוח גם אותם.

(מצורע תשפ"ב)