יותר מדי סליחה

לפעמים אנשים מבקשים סליחה כי הם עצמם לא יכולים לשאת משהו ורוצים לנקות את המצפון שלהם, אבל לפעמים הם מנקים את המצפון שלהם קצת על חשבונך

בערב שבת שובה לפני כמה שנים הטלפון שלי צלצל, על הקו אישה שאומרת שקוראים לה ל. היא למדה איתי פעם בסמינר, כמה שנים מעלי. "את זוכרת?", היא שאלה. האמת, לא זכרתי, עשיתי הרבה מאמצים במשך השנים לא לזכור. זו היתה תקופה לא טובה בחיים שלי, הייתי בכיתה י', מספיק גדולה להבין מה אני רוצה, ולא מספיק גדולה בשביל לעשות את זה, והפער היה גדול מנשוא. לתוך הפער הזה נכנסה ל', היא היתה בכיתה י"ב ונראתה לי עצומה בגודלה. היא הציעה לי אז עזרה: לדבר עם אמא שלה שהיתה פסיכולוגית. כנראה שהיה כתוב לי על המצח שאני זקוקה לעזרה. אני לא ראיתי את זה, זה הדיל כשמשהו כתוב על המצח: גם כל העולם רואה אותו בברור וגם- אתה לא. בכל אופן, לא הבנתי אז מה היא רוצה מהחיים שלי, נעלבתי מההצעה שפירשתי כאילו אמרו לי: "יש לך בעיות, לכי לפסיכולוג". בכלל, ללכת לפסיכולוג היה אז דבר קצת סודי, קצת בזוי, קצת חולה אפילו. לקח כמה שנים עד שעזרה מהסוג הזה נהייתה פופולרית כמו ללכת למניקור. ולמרות שלא רציתי לא יכלתי לסרב, לא ידעתי כל כך איך מסרבים לאנשים עם סמכות. ל-ל. בכיתה י"ב, גדולה וחמורת סבר, וכנראה בתוכי גם הבנתי שהיא צודקת, לא יכלתי לסרב. כן ידעתי איך לא לשתף פעולה אז, פגשתי את אמא שלה הפסיכולוגית, ישבתי מולה, הנהנתי בראש כשהיא דיברה ולא הקשבתי לכלום. יכול להיות שהפסדתי עזרה חשובה אבל לא יכלתי בכלל לקבל אותה אז. עברו שלושים שנה. שלושים שנה בהן למדתי להגיד "לא" לסמכות, להקשיב לפסיכולוג גם אם אני לא רוצה כי אולי בכל זאת כדאי. ובעיקר שלושים שנה בהן הדחקתי את כל הסיפור.

פתאום, בערב שבת שובה באמצע כל הבישולים היא התקשרה אלי: "את זוכרת אותי?". התפתיתי לומר "לא", "סליחה זו נראית לי טעות במספר", אבל איך שהוא בערב שבת שובה לא הצלחתי לשקר בכזאת אינסטינקטיביות, אז אמרתי לאט ובשקט: "כן, אני זוכרת". והיא אמרה: "אז רציתי לבקש סליחה", והשתררה שתיקה בטלפון. אני חושבת שהיא ציפתה שאני אבקש ממנה להזכיר לי מה בדיוק היה ועל מה היא מבקשת סליחה, אבל לא רציתי בכלל להיזכר בתקופה החלשה ההיא בחיי, לא רציתי להיזכר בפרטי הסיפור ולא רציתי לשמוע סליחה, אז המשכתי לערבב את הסירים על הגז ואמרתי: "אוקיי, תודה". והתכוונתי לסגור את השיחה הזאת, אבל היא המשיכה: "לא הפסקתי לחשוב עליך כל השנים האלה", היא אמרה ואני רציתי להגיד לה: "תאמיני לי, נשמה, אני הדחקתי כל כך טוב שאני דווקא לא חשבתי עלייך אף רגע בחיי, מהאוב העלית את עצמך בערב שבת הזה, ובבקשה אל האוב תשובי", אבל היא התעקשה לפרט, והזכירה לי בדיוק את כל מה שהעדפתי לשכוח. הקשבתי בעל כרחי, ממש בעל כרחי, ערבבתי מהר יותר את התבשילים ונראה לי שהוספתי הרבה מלח, או אולי בדיוק הפוך? שכחתי להוסיף בכלל?

מה שאני אומרת הוא, שלא תמיד בקשת סליחה היא דבר נכון, לפעמים דברים צריכים לצלול עמוק לתהום הנשיה, ולהישאר שם, נסתדר בלי הזכרון שלהם, נסתדר גם בלי הסליחה שתציף את הזכרון ההוא. לפעמים אנשים מבקשים סליחה כי הם עצמם לא יכולים לשאת משהו ורוצים לנקות את המצפון שלהם, אבל לפעמים הם מנקים את המצפון שלהם קצת על חשבונך. לא בטוח שזה נכון עבור הצד השני, זה שפגעו בו, הוא מזמן סלח. ושכח. ומעדיף את זה כך.

(וילך תשפ"ג)