דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
רוני נשען על פתח הדלת ושאף מהסיגריה שבידו. השמש ירדה על השדות שבעמק ותיכף שבת. "סיגריה אחרונה לפני שבת", הוא אמר לי. "יש לה טעם מיוחד, יש בה מן הבטחה שאולי אני לא אעשן יותר, שאם אני נכנס ל-24 שעות ללא עישון, אולי זה יחזיק גם אחר כך. סיגריה של מוצ"ש, לעומת זאת, יש לה טעם של כשלון. שהנה, שוב אני רואה שאני חייב את זה. אבל האמת", רוני שאף והאש שבקצה הסיגריה גדלה-"אני לא בקלות רוצה להיפרד ממנה, כי סיגריה היא עמוד אש קטן שמאיר לי את דרכי התשובה".
'דרכי התשובה' כמו שהבנתי מרוני ומעוד חוזרים בתשובה רבים שגרתי בשכנות איתם, צריכות איזה זיק של אש מהעבר בשביל ללכת בהן. אותו זיק שהצית את הלב לעשות שינוי כזה דרמטי ומשנה חיים. אולי זו אש של חיפוש, אולי זו אש של חוסר הסכמה להתפשרות, אולי זו אש של אתגרים, של אקסטרים, של נונקונפורמיזם, בכל מקרה – האש שאיתה התחילו את התהליך לא תמיד מחזיקה מעמד גם בשנים הקשות והסיזיפיות יותר אחרי שהלהבה המתלהבת הראשונה שככה.
רוני אומר שתמיד יש לו בדם משהו מהעבר, מהחיים הקודמים. שהוא ניסה למחוק ולהתחיל מחדש כתינוק שנולד, אבל אם יש מסיבת טבע בשבת בקצה העמק הוא שומע את הבסים של המסיבה והם נכנסים לו לנשמה וזורמים לו בדם ומגרד לו כל הגוף והוא מת לצאת מבית הכנסת ולרוץ לרקוד, להרגיש את זה שוב. "ואם לא לרקוד", הוא אמר: "אז אולי להקים איזה דוכן קטן של תפילין במסיבה, או אוהל של שעורי תורה".
במשך השנים גרתי בכמה מקומות שהיה בהם ריכוז גבוה של 'חוזרים בתשובה' במובן הקלאסי שלה. נמשכתי אליהם מאד, אל ההרגשה שהם מכירים את שני העולמות, שהם באמת בוחרים, שלא כמוני מדקלמים קצת כמצוות אנשים מלומדה, שהאש שבוערת בעולם החילוני מלווה אותם גם בעולם הדתי. שגם כשהם לובשים בגדים ארוכים שחורים ולבנים, העיניים שלהם בוערות וערניות ומלאות חיות. ואיפה האש שלי? שאלתי, ואיפה הצמא? כי מי שגדל על שפת הבאר אמנם יודע לשחות בה היטב ולשלות את הדגים הטובים, אבל הוא לא מספיק להיות צמא. ומים ששותים אחרי הליכה ארוכה מתוקים ומרווים הרבה יותר. יחד עם זה גם נשמתי לרווחה גם לידיעה שמעולם לא הגעתי לתעצומות ותהומות כמו שהגיעו חלק מהם. לא בסמים, לא במערכות יחסים, מעולם לא חייתי בקומונה באוסטרליה ולא התחתנתי עם יפני. אבל גם נמשכתי לחוויות שאני מעולם לא חוויתי. דברים שיש בהם יופי גם אם הם כרוכים באיסור, וחותמו של היופי וכוחו של העוז נשאר באנשים גם אחרי שחזרו בתשובה.
כנראה שמשהו מהמשיכה הזו ליווה אותי כי במשך שנים ארוכות שואלים אותי מדי פעם: "את חוזרת בתשובה?" ואני עונה: "הלוואי" וב'הלוואי' הזה מקופלת גם המשיכה לחוויות וגם האפשרות להניח אותן מאחור ולבחור מחדש. אבל אני ממשיכה ועונה: "אני דתיה מבית", וגם בזה יש יתרון וכוח גדול, להיות בקיא ורגיל, להיות בת- בית בהלכה במנהגים ובזהות הדתית, ללבוש אותה עלי בצורה טבעית ואורגנית מאד.
ימי אלול מתחדשים עלינו. אמנם הם בעיצומו של החופש הגדול, עדיין אווירת חוף הים והטיולים, אבל פתחה של מחט שבסופה האולם הגדול של 'ימים נוראים' כבר נפתח ובקצה הלילות החמים מדי כבר נושבת רוח אחרת.
(שופטים תשפ"א)
