דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
השאלה – כמה צריך וניתן לעשות הפרדה בין יצירה של אדם שיצאה תחת ידיו לבין חלקים אחרים באישיותו? – עולה לפעמים ביתר שאת, במיוחד בחלק מהציבור הדתי לאומי
לאחרונה נפטרו כמה אמנים, סופרים ומשוררים מהסוג שטבע את חותמו עמוק בקאנון הישראלי, כשתשאל אנשים את השאלה הזהותית: מה ישראלי בעיניך? סביר שגם הם והיצירות שלהם יתפסו מקום של כבוד ברשימה.
יחד עם זאת, לפעמים יש אומנים שהביעו את דעתם הפוליטית בצורה חריפה מאד, שזה מילים קצת מכובסות לומר: אמרו אמירות נוראיות נגד ציבור מתנחלים או ציבור תורני אחר.
דווקא היה ציבור שאהב את מה שהם כתבו, אהב ממש.
הקונפליקט המוכר- האם פיתגורס צריך להיות מרובע? האם רופא צריך להיות אדם מוסרי במיוחד? האם זמר? השאלה – כמה צריך וניתן לעשות הפרדה בין יצירה של אדם שיצאה תחת ידיו לבין חלקים אחרים באישיותו? – עולה לפעמים ביתר שאת, במיוחד בחלק מהציבור הדתי לאומי שחלק מרכזי בזהותו נשען ויונק מאותם נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית הכללית כולה, אבל בבוא העת של היוצרים להביע את דעתם יש לפעמים תחושה שהם נותנים סטירת לחי לחלק מציבור שאוהד אותם, מצטט אותם, מכבד אותם.
ומה אחרי מותם? יש אנשים שביקשו לתת מקום לכל המורכבות שליוותה בעקיפין את היצירה הזו, יש אנשים שראו לנכון להניח להכל בצד ולהחזיק בגישת: "אחרי מות קדושים אמור".
רצף הפרשות האלה טבע את המושג היהודי: מי שמת יש לסלוח לו ולהגיד רק את שבחו, אתה לא רוצה לקטרג עליו, לגרום לו 'לסחוב' אל העולם הבא מקטרגים שיספרו בגנותו, אתה לא רוצה גם בשביל עצמך להיות נושא טינה וכעס על אדם שכבר אינו בין החיים ואין אפשרות לעבור איתו תיקון.
לפעמים אני חושבת שיש לזה הסבר נוסף ופשוט- אנשים מוכנים לעצום עין אחת בשביל להרוויח את מה שהעין השניה רואה, אם הם היו מסתכלים בשתי העיניים נכוחה על כל התמונה כולה ומשקללים את כל השיקולים, לא בטוח שהיו יכולים להרשות לעצמם להתחבר ליצירה וזה בפני עצמו הפסד אישי.
שמעתי שיש שבטים בדרום אמריקה שבזמן ההספד הם אומרים למת שמונח לפניהם את כל האמת: אולי הם אומרים לו: "היית אחלה בן אדם, אבל קצת קמצן. היית אומר לאנשים את האמת בפנים וזה היה מעצבן".
זה מוזר לנו, לדבר בגנות אדם שלא יכול להשיב, אולי אין בכלל מנהג כזה, אבל בכל פעם שאנחנו רוצים לחשוב על רעיון שמאד רחוק מהתרבות שאנחנו מכירים אז אנחנו 'מלבישים' אותו על 'שבטים באפריקה'.
אולי יש בזה גם משהו מעניין- להיפרד מכל הצדדים של האדם, כפי שחווית אותו בחייו כן במותו, וכך הפרידה והזכר שלו הופכים שלמים יותר.
אולי?
השבת הזאת סוגרת את שני ימי הזיכרון הלאומיים של מדינת ישראל- יום השואה ויום הזיכרון, ימים שמעצבים מאד את דמותה וזהותה של המדינה.
בימים האלה עלו דברי זיכרון רבים לזכר נספים, הרוגים ונרצחים על קידוש ה'. מתוך כך הרצף 'אחרי מות קדושים אמור' הוא לא איזו תפיסה שיש בה מימד של בדיעבד: "מאחר ואדם נפטר ולא ראוי לומר גנותו בפניו, נאמר את שבחו", לא כך, אלא ההסתכלות על המת היא לא רק אישית או אישיותית, אלא עצם מותו בגלל יהודיותו מקדשת אותו בוודאי אחרי מותו, ואולי זו גם תזכורת לקדושתו של אדם עוד בחייו.
(אחרי-קדושים תשפ"ג)
