לא כולנו עמית סגל

הלל ודפנה נכנסו לחדר המורים בבית ספר יהודי בנורווגיה. החדר היה חשוך ומואר רק על ידי נרות. מאחר והשקיעה מאוחרת מאד נכנס דרך החלונות גם אור הערב, זה שילוב מילים מוזר- אור הערב, אבל בארצות צפוניות מאד יש כזה דבר. זה כמו בין הערביים כאן, זהוב ודובשני אבל ארוך הרבה יותר. הלל ודפנה באו לביקור בבית הספר היהודי הזה והם שאלו קצת בהלם – "קרה משהו? מה זה החושך הזה ולמה יש נרות?" והמנהל צחק ואמר: "לא לא, חס ושלום לא קרה כלום, ככה אנחנו מאירים, קצת". והלל ודפנה מיד חשבו על הבית שלהם, כמה כשטיפונת הערב יורד הילדים מיד אומרים: "אוף, מה זה החושך הזה?" ומדליקים את כל האורות בבית. ואפילו בצהריים בשיא השמש הם יכולים להדליק אורות ואיך בכלל בכל מקום יש פלורוסנטים כאילו אנחנו כל רגע בחדר ניתוח.

האמת, בזמן האחרון נראה שאנחנו כל רגע בחדר ניתוח. כל נושא שנזרק לחלל האויר (וכל נושא נזרק לחלל האויר) מיד מואר ישר בפרצוף בפרוז'קטור של חדר חקירות, מיד משסים אותו כמו עדת זאבים רעבים.

אולי זו הקורונה, שאוספים בה נתונים ומדווחים בה כל הזמן, אולי זה תוצר של תכניות הריאליטי: שהכוח להדיח משתתף או להעלות אותו לגמר הוא בידי הציבור והצופים, ובכלל שמתחרים נאספים לתוך בית אחד או מטבח והשופטים קורעים את גזר דינם מול כולם. אולי זה הכוח המשכר של הרשתות החברתיות שכבר לא צריך במה רשמית בשביל להגיד את מה שיש לך לומר, לא צריך רשיון עיתונאי, זה נהדר כי זה מה שפתח את הדלת למליוני אנשים להתקדם, להקים עסקים קטנים, ליצור מהפכות חברתיות, להגיד מה שעל ליבם בלי צנזורה ובלי אישור מאיזו מועצה. אבל משם התגלגלה הדרך לכולנו להיות עדת פרשנים מינימום כמו עמית סגל, מצפים שישלחו לנו פרחים לשבת הביתה.

התרגלנו לזה, התרגלנו לפרסומות לאפליקציות מעקב, התרגלנו שיודעים כל רגע איפה אתה נמצא ומה אתה עושה, התרגלנו לשאול 'כמה אתה מרוויח?' 'במה את עוסקת' ו'האם את בהריון'?

על הקיצוניות השניה סיפר לנו ירון. ברחוב באוסטריה הוא פנה אל אדם ושאל אותו שאלה שבארץ נתפסת כטריוויאלית ביותר: "מה השעה"? האוסטרי פנה אליו בקרירות ואמר: "מי אתה שבכלל הסתכלת עלי ושמת לב שיש לי שעון"? ברמה הקיצונית, "המרחב שלי הוא שלי".

כשאני רוצה לברר אם הפעם הגזמנו או שתמיד היה כאן ככה, אני פונה לאבא שלי שהוא ברוך ה' זוכה לעשורים רבים של ההוויה בארץ ובעולם, וראה ממשלות קמות ונופלות וראה מלחמות חיצוניות ופנימיות וראה מיתונים וצמיחות כלכליות והונאות וחסדים  והוא תמיד אומר לי שכן.. תמיד היה ככה, "אבל עכשיו"? אני שואלת. הווליום גבוה במיוחד, עכשיו האורות חזקים מתמיד, כל כך חזקים שהם כבר מסמאי עיניים. שאנחנו אפילו מצמצמים את העיניים בשביל להצליח לראות. ואז אנחנו רואים מצומצם.

אולי צריך עכשיו גם איזה תיקון 'חוק נורווגי' קטן משלנו. לא תמיד להדליק בהנפת שלטר אחת את כל האורות, לתת לעיניים להתרגל לראות פחות. בסוף אולי ככה, אפשר לראות יותר.

(כי תבוא תשפ"א)