אשת יפת תואר – ודרכי החקיקה

פרשת השבוע רוויה במצוות ובחוקים שכל תכליתם, כך קובע הרש"ר הירש, לא בא אלא כדי "להסדיר את היחסים הפרטיים של חיי המשפחה והמשא ומתן, שכן עם ביטול הריכוזיות ועם ההתאזרחות הטבעית בארץ היה מקום לחשוש לפריצת גדר החוק. ולפיכך הכתוב מבליט כאן בייחוד את אותן הלכות הבאות לעורר את רוח שמירת החוק, את רוח המשפט, החסד והקידוש המוסרי".

הפרשה פותחת בעניינה של 'אשת יפת תואר', דין מיוחד שמבקש לעגן את קדושת מחנה היוצא לקרב. כאשר "במסגרת הטיפול בשבויי מלחמה מכריזה התורה על קדושת המיניות של האשה מול תאוות הגבר, והיא מגינה עליה מפני ניצול קל דעת", כך מסביר הרש"ר הירש את עניינה של מצווה זו. עוד הוא משמיע לנו "בימי מלחמה האדם נוטה לקרוא דרור לתאוות הרס ולשילוח רסן מוסרי. כל המצוות האלה באות לחייב את המצפון היהודי אפילו במצבים חריגים".

צא ולמד, שהורתו של דין 'אשת יפת תואר' בהבנת מסכת טבע האדם, בדחפיו וחולשותיו, או כפי שניסחו חז"ל את תכליתה "לא דיברה התורה אלא כנגד היצר". תפיסה זו מתיישבת עם גישת היהדות שאינה מבקשת לדכא את צרכיו הטבעיים של האדם, להתעלם מהם או להדחיקם. התורה מבקשת לסול מסילות 'ממוצעות' הרחוקות מהקצוות, בהן יהיה מענה למבוקשו של האדם, ובחירה בנתיב שיהא בו כדי לעדן את צרכיו של האדם, באופן שכל אורחות האדם יהיה בהם כדי להלום את עניין 'צלם האלוקים' הטבוע בכל אדם, עקרון שמימושו ביישום העקרון של "ונשמרת מכל דבר רע".

רגישות התורה לצרכי האדם מחד גיסא ולמציאת פתרונות שיהיה בהם כדי לאזן את צרכיו ולהביאם אל הדרך הממוצעת מאידך גיסא, צריכה להוות מושכל יסוד גם למחוקק עת יושב הוא על מדוכת החקיקה ומבקש לתקן עוולות, לסתום פרצות ולמלא לקונות חוקיות.

גישת המקרא למצוא את נקודת האיזון האנושית מצאה לה שביתה גם במחשבת חז"ל. כך למשל מצינו קביעתו המפורסמת של ר' אילעאי שמלמדנו: "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא". קביעה זו נשנתה בתלמוד מספר פעמים אולי כדי ליתן תוקף לתפיסה שהגם שלא אומצה אל ספרי הקודיפקציה ההלכתית המרכזיים, יש בה כדי לבטא הלך חשיבה ראוי.

ומכאן קצרה הדרך לעקרון המניח את אחד מאושיות היסוד של מלאכת החקיקה, ואשר מקורו בספרות התנאים, בתוספתא שם אנו מוצאים: "אין בית דין גוזרין גזירה על הציבור דברים שאין יכולין לעמוד בהן". אם בלשון התוספתא מופנה העיקרון אל בית הדין, העקרון מופיע בתלמוד כעקרון על שמצודתו פרוסה על הכל "אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה". ניתן להסביר את לשון התוספתא בכך שלפנים בישראל תפקידו של בית הדין הגדול קיפל בין היתר את הסמכות לשאת בכובע המחוקק, כגוזר גזירות או מתקין תקנות.

העקרון לפיו יש לוודא שהגזירות אינן תלושות או כאלו שהציבור ידחה אותם, נפסק אצל הרמב"ם באופן הבא: "בית דין שנראה להן לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג צריכין להתיישב בדבר ולידע תחלה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בהן או אם אין יכולין לעמוד ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה".

מלאכת החקיקה, בתפיסתו של הרמב"ם, צריכה להיעשות מתוך יישוב הדעת לאחר בדיקה האם יש בגזירה או בתקנה משום דרישה שתכשיל את הציבור, במצב כזה עדיף להניח את המצב כפי שהיה ולא לשנותו, או כפי שקובעת התוספתא: "מוטב להן לצבור שיהו שוגגין ואל יהו מזידין"

(כי תצא תשפ"א)