איך לדבר

אנחנו קרואים להתמודד עם המעטפת המסוכנת שאליה מתדרדר הדיון הציבורי בישראל

חלק עצום מהזהות הציונית-דתית מבוססת על הוספת רמב"ן למצוות העשה של הרמב"ם, מצווה ד, שהיא מצוות יישוב ארץ ישראל. על אף שרוב מוחלט של מוני המצוות לא מנו מצווה זו כמצוות עשה – דברי רמב"ן מהדהדים באופן המובהק ביותר בעולמנו "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה…". מצווה זו מבססת בצורה המשמעותית ביותר את העמדות הרוחניות העמוקות, ביחס למעמד ארץ ישראל ויישובה בעולם התורני, אך גם את הבסיס הפוליטי, שהעביר את הציונות הדתית מה"ברית ההיסטורית" (המפוקפקת) אל חלוצי ההתיישבות והתמיכה במה שמכונה "ימין" בהקשר של ארץ ישראל.

נאמנות לביסוס עולם רוחני על דברי רמב"ן מחייבת להיות עקביים ושיטתיים, ולאמץ את דרכו במצוות נוספות שהוסיף על מניינו של הרמב"ם. אחת מהן מצויה בפרשת השבוע שלנו. בדיוק כפי שמנו כולם את מצוות מחיית עמלק שנוסחה הוא "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" נאמר בפרשתנו פסוק עם נוסח כמעט זהה: "זכור את אשר עשה ה' א-לוהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". בשל כך טען רמב"ן שמדובר במצוות עשה, והוסיף אותה לרשימתו של הרמב"ם: "מצוה שביעית שנצטווינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה ית' למרים כשדברה באחיה עם היותה נביאה ואחיה גמול חסדה ועל ידה ניצל כדי שנתרחק מלשון הרע…". רמב"ן אינו מסתפק בציון העובדה כי מדובר במצוות עשה, כי אם מגדיר את מהותה וסיבתה: איסור לשון הרע אינו רק לאוו ("לא תלך רכיל בעמך") כי אם גם מצוות עשה: "יצווה במצות עשה, שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דיברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דיברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה – גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל".

על רקע העימותים המקיפים המתרחשים היום במדינת ישראל – חלקם פוליטיים, וחלקם עמוקים הרבה יותר, דווקא אנחנו, ההולכים בדרכו של רמב"ן, חייבים להכניס את המצווה הזו למשוואה. היא לא באה למנוע מחלוקת עמוקה, ביקורת, מאבקים להביא להכרעות שאנו מאמינים בהן. אולם היא מצווה לעשות זאת בדרך שנובעת מכך שאנו מזכירים לעצמנו בכל עת ובכל זמן את מה שאירע במעשה מרים. בכך אנחנו קרואים להתמודד עם המעטפת המסוכנת שאליה מתדרדר הדיון הציבורי בישראל, ולהוביל דרך בה הטיעונים נאמרים במלוא העוצמה, אך אינם נגררים לשיח של הלבנת פנים, לשון הרע, בוז וזלזול, שקרים והכפשות, כינוי שם לחברו וכדו'. אלה אינם רק נימוסים והליכות, כי אם הלכות העוסקות במהות היחסים שבים אדם לחבירו, שלעתים הם חשובים יותר מאשר התכנים שעליהם מתווכחים.

(כי תצא תשפ"ג)