חיילי צה"ל שלא אונסים פלסטיניות- גזענים?

מחקר שהתפרסם לפני מספר שנים ואף זכה בפרס קבע כי חיילי צה"ל גזענים מכיוון שלא אנסו פלסטיניות, כאילו התנהגות כזאת היא דווקא סימן לדה הומניזציה של הפלסטיניות בעיני חיילי צה"ל.

נראה שהמחקר ההזוי הזה דומה להאשמות שסבלנו מהם כיהודים באתיופיה. אחת מהן היא משמעות השם "בּוּדָה", שם גנאי שיוחס ליהודים באתיופיה. לפי טענה זאת הואשמו היהודים בכוחות העין הרע ובכוחם להשתלט על אנשים, לשנות את צורתם בלילה לצורת צבוע ולבצע דברים מרושעים כמו לאכול את מי שאיננו יהודי. אני בעצמי זוכר שצעקו לי "בודה" ועוד כל מיני שמות גנאי נוספים. תופעה זאת הייתה גם באירופה, ולא רק באתיופיה, שם היהודים הואשמו בשימוש בדם ילדים נוצרים להכנת מצות לפסח. ובכל זאת, למי שמעיין בתחילת פרשת השבוע בפרשת אשת יפת תואר נראה שמסקנות המחקר לא נשמעות הזויות כל כך. האם ייתכן שהתורה מתירה ליוצא למלחמה לקחת אישה נוכרית, ואף שהיא גם אשת איש? לכאורה התשובה היא כן, התורה התירה זאת. שכן "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע"? לפי זה נראה שחיילי צה"ל למעשה לא כבשו את יצרם מול הנשים הפלסטיניות, אלא שמרו על יצרם. כך, שלכאורה המחקר המאשים את חיילי צה"ל בגזענות, כי הם אינם מתאווים לנשים פלסטיניות- פתאום נשמע לא הזוי כל כך.

בהנחה שאנו מקבלים את טבע הגבר במלחמה ולכן מתירים לו לקחת אישה, באיזה שלב הותרה לו "יפת התואר"? רש"י (על פי התלמוד הבבלי) כותב: "יפת תואר – משמע מתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה התירה לו, ובקושי, אלא דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטה בשר מסוכנת שחוטה" (אני בטוח שכל אישה שנתקלת במשפטים הללו אינה מוצאת מנוחה לנפשה). לפי הבבלי, יפת התואר מותרת כבר בשעת הקרב שכן "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". התלמוד הירושלמי (ירושלמי מכות ב, ו) לעומת זאת, אינו מתיר זאת. למהות ההבדל בין שני התלמודים עומד על כך הרב אברהם הכהן בל"ס, "בניגוד לתורת בבל, המתירה לבוא אל אשת יפת תואר בשעת הקרב, תורת ארץ ישראל אוסרת את הדבר מכול וכול, לפי הירושלמי; אסור בתכלית האיסור לבוא על אשת יפת תואר. רק לאחר חודש ימים, לאחר שהשבויה עשתה את כל המאמצים לכך שהאיש ששבה אותה יסלוד ממנה, אם בכל זאת החליט אותו אדם שהוא רוצה בה, אז הוא רשאי לבוא עליה. בשורש הדברים ישנה מחלוקת עקרונית. ישנה הגישה הטוענת שהאדם הוא חלש אופי, ואז אם לא תותר לו אשת יפת תואר הוא יבוא עליה באיסור ולכן נתיר לו את הדבר – זוהי הגישה החינוכית של תורת בבל החושבת כיצד לשמור על האדם. לעומת זאת ניצבת גישת התלמוד הירושלמי, גישת הפריצה, גישה של אמונה אדירה בכוחות האדם, הטוענת שאף על פי שהשבויה מצויה בידיו של האדם, ביכולתו להתגבר על יצרו בשעת הקרב ואף לאחר מכן במשך זמן ארוך. לאדם יש כוחות נפש עצומים ואנו מאמינים בו (אוצרות הירושלמי, תשס"ח).

רוצה לומר, בעוד שהתלמוד הבבלי במקרה הזה מציג עמדה חשדנית כלפי עובד ה', התלמוד הירושלמי דווקא מביע אמון מלא בעולמו של עובד ה'. אני סבור ששורש הקונפליקט החריף הקיים בין הרבנים ובין הקייסים, בין היתר, טמון בשתי תפיסות עולם שונות, זו של התלמוד הבבלי מול זו המוצגת בתלמוד הירושלמי. בעוד שהגישה הרבנית כפי שהיא מוצגת בתלמוד הבבלי נוקטת קו יחס חשדני-סקפטי כלפי האדם, בבחינת "סור מרע", הרי שבמסורת האתיופית כפי שהיא מוצגת בתלמוד הירושלמי, בולטת גישה של יחס חיובי ומתן אמון באדם – "עשה טוב". עכשיו נוכל להבין מדוע "ההלכה" האתיופית מתירה קידוש ביום כיפור שחל בשבת, מתירה הבאת כסף לצדקה בשבת, מתירה אמירת שלום לנשים תוך כדי לחיצת יד כנהוג בתרבות האתיופית. כל אלו ללא חשדות מיותרים שמא אדם עלול לחצות קווים. אין זו מחלוקת בין ממסד למגדר, בין הגמוניה לשוליים, בין החזק לחלש, אלא בין שני תלמודים הנמצאים על אותו מדף בבית המדרש. הקהילה האתיופית, כמו התלמוד הירושלמי, מאמינה בטוב לבו של האדם, שכוונותיו לעבוד את הקב"ה בכל מקרה. וישנן הלכות שונות ורבות הקיימות בעולם היהודי האתיופי הנגזרות מבסיס התפיסה הזו (עמדתי על כך בספרי "מסיני לאתיופיה"). איני טוען שיש לאמץ את הירושלמי במקום הבבלי באופן מוחלט, אבל אפשר ורצוי ללמוד מדרכו של הירושלמי כיצד להתייחס לדעות ולתופעות שונות. ובין היתר להבין כי זה שחיילי צה"ל לא אנסו פלסטיניות במהלך שירותם הצבאי, זהו דווקא סימן להומניזציה של הפלסטיניות בעיני חיילי צה"ל, חיילים שהתחנכו לשמור על צלם אנוש גם בשעות המורכבות של החיים.

(כי תצא תשפ"א)