אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת ויקהל פקודי הנקראות השבת במחובר, חותמות את ספר שמות. פרשת ויקהל פותחת בפסוק: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות". הפרשה ברובה עוסקת בציווי על הקמת המשכן, אלא שאם הפרשיות שקדמו לפרשת ויקהל עסקו בתוכנית לבניית המשכן, פרשת ויקהל מדגישה את העובדה הפשוטה שכלי המשכן נעשו, נעשו בהתאם לציווי האלוקי, בהתאם לדרישה שהוצגה בפני עושה המלאכה "לעשות את כל מלאכת עבודת הקדוש לכל אשר צוה ה'". ואכן המילה המנחה בפרשת ויקהל היא המילה 'ויעשו'.
אלא שבתוך פרשת ויקהל, משולבים שני פסוקים, שנראים לכאורה מנותקים מההקשר של מלאכת המשכן, שני פסוקים אלו מופיעים בתחילת הפרשה, מיד לאחר הפסוק הראשון, וכך אנו קוראים: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת".
שלושת הפסוקים הראשונים בהם פותחת הפרשה, מעוררים שתי שאלות. הראשונה מה פשרה של הפתיחה המיוחדת 'ויקהל' פתיחה זו מהווה שינוי מהקריאה אליה מורגלים והמוכרת 'וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל'. שאלה שניה מה עניינם של שני הפסוקים שמקפלים בתוכם הלכה מהלכות שבת ואשר עניינה איסור הבערת אש? מדוע היה צורך לשלב איסור זה כאן בליבה של מלאכת הקמת המשכן.
שאלות אלו העסיקו את חז"ל ופרשני המקרא, והם בדרכם ניסו להציע פשר לתהיות אלו. נאמן לתפיסה שאת פרשיות השבוע יש לקרוא בקריאה דיאלוגית, המבקשת להשמיע לנו את קולו של אלוקים לא כקול שנאמר בתקופת המדבר, אלא ככזה שקולו נמשך, הולך ומגיע עד היום.
ולכן אתחיל דווקא בפרשנותו מעניינת שמובאת במדרש וכך אנו מוצאים: "אשריהם הצדיקים שיודעים לעשות פשרה בין ישראל לאביהם שבשמים". על איזו פשרה מדובר ומה היה כדי להבין את הדברים היטב נפנה לפירושו של הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, "המאורעות הקשים שהעם התנסה בהם, כמסופר בפרקים האחרונים, העמידו בסימן – שאלה את כל הגשמתו של ציווי זה. אולם המאורעות האלה היו בעלי חשיבות מופלגת לגבי הציווי הזה עצמו, לגבי המשכן ותכליתו. עתה צריך היה להקים את המשכן על יסוד חדש של נסיון. העם והכהנים למדו להכיר את עצמם בכל רפיון חוסר שלמותם". מציע הרש"ר הירש לקרוא את הקריה של ויקהל לא במנותק מהטרגדיה והנפילה הגדולה של העם בחטא העגל. נפילה זו צריכה להוות נקודת ציון בהתפתחות הלאומית הישראלית. לא מדובר באירוע שחלף ועבר אלא באירוע מכונן.
וכל כך למה, ממשיך הרש"ר הירש ומסביר: "הם למדו להכיר, כי זקוקים הם להשתלמות מתמדת, להתעלות ולכפרה. כן למדו לדעת, כי הבורא הוא בעל הדין החמור, וגם בעל הרחמים הגדולים. הם טעמו את טעמם של כל דירוגי היחסים בינינו לבין ה', למן שפל המדרגה של אדם נבזה ונמאס בעיני ה' – ועד לרום מעלת האור של חסד התשובה". הנפילה מחייבת הפנמה פשוטה שהאדם חייב להשתלם, שאל לו לאדם לסמוך על בינתו ובטחונו העצמי שהוא לא יפול, הנפילה נמצאת מעבר לפינה, ולכן האדם צריך לעסוק בשיכלולו העצמי והחברתי למען לא יפול.
משכך, ממשיך הרש"ר הירש ומדגיש את הדרך והמצעי לתיקון: "המשכן, שנצטוו להקים, נועד להיות המקום, ממנו יהל אור חזון ייעודם לנצח, למען הפרט ולמען הכלל; המקום, בו ימצאו תמיד ובכל מדרגה של תעייה ורפיון – את הכוח לשוב ולעלות אל – על, את חוזק – הרצון להתמיד ולעמוד ברום מעלת ייעודם, ואת עזרת ה' וברכתו למימוש כוונתם הרצויה. כך נעשו המאורעות, שהכתוב רשמם לדורי דורות בין הדיבור שציווה על בנין המקדש הראשון ובין ביצועו – לעדות, כי חסדי ה', המצויים בכל דרגות החטא והתשובה של אדם, הם עובדה היסטורית מהימנה". פרוייקט לאומי שמשמעו תיקון העוול יש בכוחו לרפא את השבר הגדול בעם, הקמת המשכן, לפי התפיסה שסבורה שהמשכן הוא תוצר של חטא העגל, ואלמלא חטא העגל לא היינו מצווים על המשכן, מבקש להזכיר, שגם אם מבקשים דבר נכון, גם אם מבקשים לפעול בצורה מסויימת שהעם זקוק, צריך או מבקש לא ניתן לעשות זאת בחוסר אחריות ובלי מסגרת נורמטיבית חוקית מסודרת. ההבדל הגדול בין חטא העגל לבין הקמת המשכן, בין עגל הזהב לשני הכרובים, בדמות מלאכים עם כנפים המונחים מעל ארון הקודש, הוא פשוט שאת המשכן ציווה האל, הריבון בהתאם לנכון לראוי, לבין חטא העגל שהוא תוצר של עם שמרגיש עצמו בן חורין ליצור מנגנון של עגל מבלי שאקט זה יסונכרן עם כל הנורמה ההלכתית הקיימת.
במילים אחרות גם כאשר מוצפת דרישה מצד העם, ותהא הצודקת ביותר, לא ניתן לנהלה במנותק מהריבון שבכוחו לשכלל את הדרישה באופן שתהא מותאמת לציבור כולו.
ומכאן לשני הפסוקים הבאים המתייחסים לאיסור "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" איסור לא תבערו אש בכל מושבותיכם מתפרש כאיסור הבערת אש בשבת. אולם אם נבודד את המילים "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" בהקשר של חטא העגל הרי שהשיח הציבורי בדבר נחיצותה של פעולה או אי פעולה מסויימת בכוחה להבעיר אש. אש המריבה, אש המחלוקת. עשייה ציבורית אינה חפה ממחלוקות, במיוחד מקום שההכרעה בשאלה ציבורית בדבר הדרך הראויה המתאימה, הטובה והנכונה לציבור אינה שאלה בינארית של כך או כך ולעיתים כל התשובות לכל דילמה ציבורית יכולות להיות נכונות. אלא שלא כל העיתים כשרות לבחירה בכל דרך. יש רגעים בחברה שיש לבכר עמדה אחת ויש זמנים שיש לבכר את העמדה המנוגדת.
המשכן ככלי שנועד לשכלל את תעודתו הציבורית של האדם והחברה הישראלית מבקשת להזכיר לנו שאל לנו בדרך ליעד להבעיר את אשר המחלוקת בתוך החברה פנימה.
