אתם לא יותר טובים מהם

באמצע התפילה ביום השבת, המתפללים האתיופים התחילו להוציא כסף מזומן ולהניח על בימת בית הכנסת לצורך תרומה

שני חסידים דנו בשאלה- האם הרגשת קדושת השבת שהם חשים בשבת היא השפעה ישירה מעצם קדושת השבת או שמקור התחושה הוא ב'דמיון' הלב? האם השבת מקדשת את האדם או האדם הוא שמקדש את השבת? השניים החליטו לשמור שבת באמצע השבוע, לבשו בגדי שבת, חבשו את כובעי השטריימל, ערכו "סעודת שבת" ואמרו דברי תורה לפני החסידים שנקבצו סביב שולחנם. והנה הרגישו שני החסידים הרגשה גדולה כאילו היום שבת הוא.

סיפור חסידי זה מביא אותנו לשאול האם יש במציאות ערכים? כך, למשל, המאפיין העיקרי של יום השבת הוא עצירת הקצב של זרימת הזמן והכוונת האדם למערכת קיומית שמעבר לזמן. כאשר אין תהליכים ושינויים במציאות, הזמן נעצר. אכן, יום השבת הוא יום של שביתה. אדם שמרגיש בקדושת השבת, האם זה משום שהוא מקדש את השבת, או שמא השבת בקדושה הראשונית מקדשת את האדם? זה נכון לגבי קדושת הזמן וגם לגבי קדושת המקום. האם האדם יוצר את הערכים או שהוא חושף אותם? לאחר עיון קצר במנהג יהודי אתיופיה במצוות הבאת ביכורים נשוב לענות על שאלה זאת.

נהוג אצל יהודי אתיופיה להשתמש בכל חפץ בשבת ובלבד שיש בו צורך בעבודת האלוקים. כלומר, אצל המאמין האתיופי מה שמכונן את עבודת ה' היא הכוונה ולא המעשה. לכן באתיופיה נהגו להביא מטבעות כסף לבית הכנסת בשבת, על פי הכתוב: "וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". באחת השבתות, הזדמן לי לפגוש ביהודי ירא שמים, כולו מבוהל ואומר לי: "כבוד הרב, אני צריך להירגע ממה שאני ראיתי היום בבית הכנסת האתיופי. באמצע התפילה ביום השבת, המתפללים האתיופים התחילו להוציא כסף מזומן ולהניח על בימת בית הכנסת לצורך תרומה. זה כמו לאכול חזיר! לך תלמד אותם שולחן ערוך". לאחר דין ודברים עימו השבתי לו" "אתה רוצה לקבל טעם – מדוע האתיופים מביאים כסף מזומן בשבת? במקום זה אני רוצה שאתה תסביר לי – מדוע אין מביאים כסף מזומן בשבת?". הוא התחיל לגמגם, ובצדק.

בהזדמנות אחרת לימדתי שראש השנה באתיופיה נקרא "ברהן סרקה" – "זריחת האור", הוא אור השנה החדשה. סבי מורי היה אומר שזוהי זריחת האור הראשון, שברא ה' אלוקים במעשה בראשית. חג זה נמשך יום אחד בלבד, ככתוב בתורה: "בחודש השביעי ביום הראשון בחודש". גם בהזדמנות הזאת יהודי ירא שמים הניח שיהודי אתיופיה התבלבלו, הם לא יודעים שחייבים לציין את ראש השנה יומיים? שוב הוא אמר צריך ללמד אותנו את השולחן ערוך. גם כאן פתחתי תנ"ך וראינו שראש השנה הוא רק יום אחד ולא יומיים. שוב הוא גמגם, ובצדק.

חג השבועות – "בעל מארר" (חג הקציר), חל בי"ב סיוון, מיד בתום ספירת העומר המתחיל ביום טוב האחרון של פסח. קס מנטוסנוט אלי וונדה סיפר לי על מצווה נוספת שהקהילה הדגישה בחג השבועות – מצוות הבאת הביכורים. אבל בניגוד למה שמופיע בתורה, את חג השבועות חוגגים יהודי אתיופיה פעמיים בשנה. הפעם אני התבלבלתי וגמגמתי, ובצדק. קיבלתי הסבר מקס מנטוסנוט ומקסים נוספים, אבל הפעם אני רוצה לצטט את ההסבר שכותבת שושנה בן דור החוקרת את הליטורגיה האתיופית, עוד משנות ה-80. "הסיבה לכך נעוצה בלוח החקלאי באתיופיה והרצון בעדה לקיים בדייקנות את מצוות החג כפי שכתובות בתורה" (בן דור, הסיגד של ביתא ישראל, עמ' 65). כלומר, הרצון לקיים את המצווה בדייקנות- כפי שכתוב בתורה- אילץ את יהודי אתיופיה להתקין מועד חדש להבאת הביכורים. קציר החיטים באתיופיה החל בחודש כסלו ולא בסיוון. בחג השבועות שחל בחודש סיוון אין תבואה ופירות חדשים, ולכן נהגו לציין את החג הביכורים בעיקר בחודש כסלו (בעל מארר שני), אז הביאו פירות חדשים מן השדה וכן לחם שנאפה מהתבואה החדשה לבית הכנסת כביכורים. בבית הכנסת הונחו הפירות לפני הכהנים והם בירכו עליהם. הפירות היו מיועדים לכהנים, לעניים וליתומים בלבד.

אז, אפילו דברים שכתובים בתורה בצורה מפורשת, מכורח הנסיבות, יהיו אשר יהיו, משתנים ומקבלים משמעת אחרת. אם נחזור עתה לשאלתנו הראשונית – האם יש ערכים? קדושה בתוך המציאות? דומני שאף אחד לא יכול לתת תשובה חד-משמעית לשאלה כבדת המשקל הזו. עם זאת, כולנו חייבים להסכים שאסור לנו להכריח קבוצה אחת לקבל את הערכים של קבוצה אחרת. הנחת היסוד שערכים של קבוצה אחת נעלים ומקודשים יותר מאשר של הקבוצה האחרת עלולים להביא לתפיסות היררכיות, ולעוד כל מני אסונות שכבר ידועים בהיסטורית היהודים. יש לנו הזדמנות מצוינת פה בארץ ישראל, ובעולם כולו, ללמוד אחד מהשני- יותר מאשר ללמד האחד את השני.

(כי תבוא תשפ"א)