מה ל'תמהון לבב' ולחיסונים?

במרכזה של הפרשה עומד נושא הברכות והקללות. בבתי כנסת רבים נקרא קטע הקללות בשקט יחסי ובמהירות האפשרית. בקהילות מסוימות אף הרב או הרבה לוקחים על עצמם את העלייה לתורה ל'שישי' הכולל קטע זה, כדי לא להזמין אף אדם מהקהילה לעלות לתורה שעה שקללות נוראיות יוצאות מן הטקסט. אבל למה בעצם? למה לא לעמוד באומץ מול שלל הקללות ולקרוא אותן בקול, בפחד ובידיעה כי למעשים קשים יש מחיר?

נדמה, שהרצון שלנו לקרוא את הקללות בשקט ומהר נובע מהרצון להתעלם מהן עד כמה שניתן ולהתמקד דווקא בברכות ובפסוקים היפים שהפרשה מזמנת. זו טעות, שכן בכך מפספסים את העיקר – הקללות כאן כדי להרתיע, כדי להזהיר. התעלמות מהן מסוכנת. למעשים שלנו יש תוצאות. ליחס שלנו לסביבה יש תוצאות. להתעלמות שלנו מעוולות יש תוצאות. פרשת כי תבוא מציבה לנו מראה מול הפנים ואומרת: את הקללות יש לקרוא בקול רם, לא להסתתר.

את הפסוק "יַכְּכָה ד' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב" (כ"ח, כ"ח), פירש רבי אברהם אבן עזרא, ש"תמהון לבב" הוא מחלת לב ואף ציין ששתי המחלות שנזכרו בסמוך: "שגעון ועוורון" אף הן מחלות לב, "והשגעון והעורון והתמהון -שלשתן בלב". רש"י מפרש "אוטם הלב, אשטורדישו"ן בלע"ז". מהו אוטם הלב? עפ"י המילה הלועזית שמציין רש"י בפירושו הנ"ל 'אשדור דישין', שפירושה עילפון הלם ומבוכה (עפ"י אוצר 'אוצר לועזי רש"י', מילה 3251), יתכן שהכוונה לסימפטומים של הלב הגורמים להלם והתעלפות, ויתכן שהכוונה להתקף לב. כך כותב ד"ר דוד מרגליות "תמהון לבב – שעממותא דליבא, אוטם הלב, משמע, הפרעות בנשימה, היינו התקף לב" (דרך ישראל ברפואה עמ' 30 בהערה).

התפילה מוגדרת בחז"ל כעבודת הלב. בספרי מובא "…וכי יש עבודה בלב? הא מה ת"ל ולעבדו בכל לבבכם- זו תפילה" (עקב, פיס' ה'). 'תמהון לבב', אם כן, נקשר עם התפילה, כפי שביאר הרב ליכטנשטיין, שלאדם המודרני יש בעיה עם תפילה בכלל ועם מתכונתה ההלכתית בפרט. בניגוד לתפיסות פילוסופיות, שהעלו על נס השבח וההודאה שבתפילה, והסתייגו מפן הבקשה – ההלכה דווקא חידדה את נימת הבקשה. תפילה, לדידה, הינה, בראש וראשונה, תחנונים, רחמי. היא מזוהה עם הדל והמך. הרב מבאר כי הפגיעה בכושר התפילה, הנובע מחוסר שברון לב, מחריף בגין עודף תכונה אחרת – 'תמהון לבב'. ביטוי שכאמור מופיע בפרשתנו,  אך לנו הוא מוכר היטב מסיומת סידרת "על חטא" – "שחטאנו לפניך בתמהון לבב", שתיקנו הגאונים. הרב ליכטנשטיין לומד מהתרגומים השונים שהובאו ברש"י ובתרגום השבעים, פן החותר מתחת לכושר תפילה אופטימלי – עולם הרגש האציל והמושרש, תופעת "מצות אנשים מלומדה" הצוברת תאוצה בתקופה בה אוטם הלב ורדידות רגשית נפוצים. במיוחד מתקשה המתפלל המודרני, המטופח והמפותח, עם הבכי שבתפילה. הבכי לב ליבה של התפילה. "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות", מתחנן היהודי בנעילה עם דמדומי חמה של יום הכפורים.

ממקורות תלמודיים עולה שמנהיגי הציבור רשאים לפעול מתוך שיקולי איכות חיים, וייתכן שהם קודמים להצלת חיים של אחרים. במדינת ישראל, הדברים אמורים בכל מי שמבוטח בביטוח בריאות. התלמוד דן בשאלת השימוש במים המשותפים לתושבי העיר, בגמרא מובא "מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים – חייהן קודמין לחיי אחרים, בהמתם ובהמת אחרים – בהמתם קודמת לבהמת אחרים, כביסתן וכביסת אחרים – כביסתן קודמת לכביסת אחרים, חיי אחרים וכביסתן – חיי אחרים קודמין לכביסתן. רבי יוסי אומר, כביסתן קודמת לחיי אחרים"" (נדרים פ' ע"ב).  הגמרא מסבירה שהסיבה להעדפת הכביסה של אנשי העיר על חיי אנשי עיר אחרת היא, שאי-ניקיון הבגדים מביא ל'שגעון ושעמומיתא' הקשים מכל, ואי ניקיון מביאו לידי 'שעמום ותמהון לב'. תמהון לב בהקשר של שעמום פירושו תחושת חוסר תוחלת ומשמעות לחיים, הגורמים לאדם לדיכאון קשה ולתחושת אפסיות. אלה הם הדברים המסוכנים ביותר לאדם, המביאים אותו לעתים עד כדי מחשבות אובדניות.

נמצא, שיש כאן חשש פיקוח נפש, ומכאן שיש להעדיף את הצרכים החשובים לציבור אף על צרכים חיוניים של ציבור אחר. מסוגיה זו הסיק הרב שבתאי רפפורט כי יש לחלק את המשאבים בדרך בה כל אזרחי המדינה יקבלו מענה לצרכים הבסיסיים עד כמה שאפשר, ובהתחשב עם כללי עלות/תועלת – מירב החיים עבור רוב האוכלוסייה (הרב שבתי רפפורט קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה, אסיא, נ"א-נ"ב, עמ' 46 ואילך). מותר, אם כן, לרָשות לתכנן את הקצאת משאביה לטווח ארוך בצורה שנותנת עדיפויות לרפואה מונעת, ובתוכה חיסונים, אם היא תציל מספר רב של אנשים, בהתחשב בכללי עלות/תועלת.

(כי תבוא תשפ"א)