פרשת השבוע מדגישה בפנינו את החובה להיצמד 'לקול ה". על האדם מוטלת החובה שלא לסור מן המצוות. כך למשל באחד המקומות בפרשה אנו קוראים: "ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל, ללכת אחרי אלוהים אחרים ולעבדם".
פסוק זה מובן במדרש באופן הבא: "מלמד שעבודה זרה שקולה כנגד כל המצות כולן, וכל המודה בעבודה זרה כפר בכל המצות כולן, וכל הכופר בעבודה זרה מודה בכל התורה כולה". דברי המדרש טעונים הבהרה, מה טעם להניח את עבודה זרה ככזו ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה, האם באמת זו המשוואה? אבל לא רק המדרש מצא לנכון לקשור בין כלל המצוות לבין עבודה זרה. רעיון דומה אנו מוצאים אצל הרמב"ם, אשר קובע: ש"מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובב הוא סילוק עבודה זרה ומחיית עקבותיה".
ר' פנחס הירש הלוי הורוויץ, פולין המאה ה-18, בפירושו לתורה 'פנים יפות' מלמדנו שהציווי מבקש להזהיר את האדם מפני הסכנה הטמונה במדרון החלקלק שיכול להתחיל בעבירה קלה ולהיגמר בעבודה זרה, וכך הוא משמיענו: "ענינו כי כמו שהעלייה למעלה היא ממדרגה למדרגה,…כמו כן יותר ויותר אם חס וחלילה אדם שומע ליצרו בדבר שעבירה גוררת עבירה,…השומע ליצרו היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, וזה שהזהיר משה רבינו עליו השלום לא תסור אפילו בדבר קל, שהוא חס וחלילה מהלך אחר אלהים אחרים". החשש מפני הקפיצה למדרגה גבוהה מבלי להתכונן לכך, נחשב בדיוק כנפילה ממדרגה גבוהה. היעדר הבנה נכונה של הגרעין החובה בקיום המצוות יש בו כדי להוביל לתוצאות קשות שיכולות להגיע עד לעבודה זרה.
הספורנו בפירושו לוקח את הרעיון העומד בבסיס הפסוק, ויוצק לתוכו משמעות אופרטיבית, וכך הוא משמיענו הספורנו: "שלא ישנו את מצות הא-ל יתברך בפרט ענין המשפט. ולא ימירו את שאר המצות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה כל שכן כשיעשו זה לכבוד קדמונים שהנהיגו אותם המנהגים לא לכבוד קונם ולא לשמור מצותיו כי בזה האופן אין לך ללכת אחרי אלהים אחרים גדול מזה בחידוש דת לכבוד קדמונים אשר נחשבו אלהים שופטים בארץ". לפי הבנתו של הספורנו החשש שמא האדם ישנה את מצוות הא-ל. אל לו לאדם לחפש אחר מקורות חוץ יהודיים כדי לאמץ אל קירבו רעיונות אנטי מצוות. ודוק אין חשש לקבל ולהיות מושפע אולם כן חשוב לזכור את גבולות ההשפעה, גבולות אלו לפי הפסוק טמונות באפשרות לשנות את המצוות, ובכלל זה גם החובה לא לשנות את המסורת.
הרב יעקב צבי ב"ר גמליאל מקלנבורג, המאה ה-18, בפירושו 'הכתב והקבלה' מדייק מלשון הכתוב 'ימין ושמאל': ימין שלא תוסיף על עשה, ושמאל שלא תגרע ממצוות לא תעשה. לפי פירושו של בעל הכתב והקבלה הדרישה החלה על האדם היא שלא להוסיף לא על מצוות תעשה מעבר למצוות הקיימות, והפוך אל תתיר לעצמך דברים שהתורה אסרה.
הקריאה הבוקעת מפרשת השבוע והתובעת מהאדם המאמין לבל יסור מכל אשר הוא מצווה ימין או שמאל, תוך הידבקות בדרך הישר, צריכה לשמש כמצפן עבור כל פוסק, שופט, דיין ומורה ההלכה. הזהירות חייבת להישמר והכרעת דין או פסיקת הלכה צריכה להיעשות בזהירות ותוך הימנעות מהחוק או המצווה עצמה. עד כמה אזהרה זו חשובה בדור שכוחות שונים משמשים בו בערבוביה ולצד חלקים בדור שמבקשים להחמיר בכל מצויים חלקים שמבקשים להקל בכל.
(כי תבוא תשפ"א)