אי אפשר להתחמק מהדין לעד

ההתחמקות מדין אינה יכולה להיות לעולם, וגם אם בדיני אדם הוא ימצא פטור – יכול שאת חובו הוא ישלם בדיני שמיים

אחד הפסוקים שפרשתנו מקפלת קובע: "הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". פרשני המקרא הבינו את הפסוק ככזה שמבקש לחלק את האחריות בעשיית צדק בין בני האדם לבין האלוקים. ר' שמואל בן מאיר, הרשב"ם, על פסוק זה מסביר: "והנגלות לנו ולבנינו – לעשות דיני העונשין על פי עדים".

רש"י מוסיף ומלמדנו: "הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים". כלומר, להבנת רש"י, אם לא נעשה דין בהם הציבור כולו ייענש, אחריות האדם מוסבת על התחום הנגלה, כלומר על אותן עוולות, עבירות וחטאים שגלויים לנו, אלו שאנו קולטים אותם בחושים ויש בכוחנו להוכיחם בהתאם לכללים המשפטיים, אל מול הצדק האלוקי שתחום סמכותו חל באותם עבירות אותם האדם מבצע בצינעה או כאלו שאין בכח המשפט לתקן את העוול בגלל קשיים פרוצדוראליים או ראייתיים. כך למשל מסביר לנו החזקוני: "הנסתרות לה' אלקינו עליו הדבר מוטל להיותו נפרע מן העוברים בסתר. והנגלות והעבירות הנגלות תלויות בנו ובבנינו אם לא נבער הרע מקרבנו".

ר' משה בן נחמן, הרמב"ן, הבין את הפסוק באופן שאזהרה מבקשת להזהיר שגם על מעשים וחטאים שאדם עושה מבלי שהוא יהיה מודע להם, מסורים לאחריותו של הצדק האלוקי, וכך בלשונו: "הנסתרות הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם, כמו 'שגיאות מי יבין מנסתרות נקני', יאמר הנסתרות לשם לבדו הם אין לנו בהן עון אשר חטא". במילים אחרות, אדם ייפרע ממעשיו ומחטאיו גם אם בשעת עשייתם האדם לא ידע כלל שהוא חוטא.

אולם, ניתן ליצוק פרשנות יישומית לחיי המעשה. והכוונה לאחת התופעות המוכרות בעולם המשפט, כאשר אדם מוצא עצמו עומד חסר אונים אל מול עול שנעשה לו. לא פעם את המציאות העגומה קשה להוכיח באמות מידה משפטיות. לא פעם אדם צריך לצאת צודק בדינו, האמת מונחת אצלו. אלא שאין בכוחה של המערכת המשפטית כדי לסייע לנפגע ולתקן את העוול שגרם לו המעוול.

אחת הסיבות לתוצאה אבסורדית זו נובעת מהעובדה שהמשפט מושתת על כללי משפט, על סדרי דין, על הוכחות ועל ראיות. ואלו לא תמיד מצויים בידי האדם מהשורה, האדם הפרטי שמבקש לחיות את חייו כאחד האדם, ואז ברגע האמת כאשר אדם מגיע אל בית המשפט הוא אינו יכול להוכיח את תביעתו ולהצדיק את דרישתו בהתאם לסטנדרטים המשפטיים באמצעותם יינתן לזכותו פסק דין, שיהיה בו כדי להציל עשוק מיד עושקו, או לתקן את העוול.

גודל האבסורד מתעצם מכך שלעיתים לא מעט מעוולים מודעים לעובדה שנטל ההוכחה רובץ לפתחו של התובע, והם מודעים גם לפער הקיים בין המציאות העובדתית לבין המציאות המשפטית, זו שצורתה קורמת עור וגידים על בסיס ראיות והוכחות, ולכן הם מנצלים זאת לרעה.

ומכאן לקריאה ולמסר הבוקע מהפסוק ואשר צריך להיחקק בלב האדם, שההתחמקות מדין אינה יכולה להיות לעולם, וגם אם בדיני אדם הוא ימצא פטור – יכול שאת חובו הוא ישלם בדיני שמיים. ואם יכול האדם להתחמק על בסיס קביעות פרוצדורליות וכשלים בהבאת הראיות, עדיין יכול אדם להיפרע בדרך של בית דין של מעלה, וכידוע שבית דינו של מלך מלכי המלכים אינו כבית דין של בשר ודם שכן, וכך שונה לנו המשנה באבות: "הוא א-ל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדיין, הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון. ברוך הוא, שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכול שלו. ודע שהכול לפי החשבון".

(ניצבים תשפ"א)