הרבה מעבר לאקסטרים

בין סנפלינג – גלישת מצוקים לטיפוס עליהם; מה יש בסנפלינג שמעורר דברים עמוקים ומאפשר תהליכים חינוכיים? ואיך אפשר להפוך מצוקי טיפוס לפנינה תיירותית משגשגת שמביאה אנשים מכל הארץ (כולל שמאלנים…) לבלות בגוש עציון?

הרב גדיאל שפגנטל, 41, הוא לא בדיוק הטיפוס שממבט ראשון הייתם מדמיינים קשור למצוק על חבל דק, ובכל זאת, תמיד הוא אהב לעשות סנפלינג, ואף לקח את זה כמה צעדים קדימה. הוא גר באדורה שבהר חברון, נשוי ואב לשישה. בשנה החולפת שימש כמנהל הישיבה התיכונית "שבי חברון לצעירים" בהר חברון והשנה עבר לישיבת שומריה.

עד לא מזמן הגלישה מצוקים נשארה אצלו בגדר תחביב, אך כשאשתו רכשה עבורו קורס מדריכי גלישת מצוקים כמתנת יום הולדת 40 – הוא עבר הסמכה מקצועית, בחברת "פלטינום", בית ספר להסמכת מדריכי גלישה מצוקים וטיולי אקסטרים, ומאז הוא משתמש בגלישה גם באופן חינוכי-טיפולי.

"אני מנהל בית ספר, מתעסק בחינוך, ותמיד חשבתי שההזדמנויות שהסנפלינג מאפשר לנו יוצרות לפעמים איזה סדק בציניות של הילדים, בעמדת המוצא של הנוער, שיכול להוביל לתהליך חינוכי. חשבתי שיש לזה פוטנציאל כמנהל בית ספר, כמישהו שמתעסק עם נוער, שרוצה להזיז אותם מהמקום הנוח ומשם לייצר תהליכים יותר משמעותיים", הוא מספר, ומסביר את האפקט החינוכי שבדבר לטעמו:

"בחיים המודרניים, ילד, ובעצם כל אדם – כמעט לא מתמודד ולא מתעסק בחוויה של פחד, של פחד מוות. בגלישה מצוקים אפשר לגעת בנקודה הזו ממש; אתה יכול לקחת ילד ולגרום לו להתמודד עם עצמו, עם הפחדים והחששות שלו. הגלישה היא לא מקום טבעי ונוח, ודרכה אתה יוצר תהליך ויכול להחדיר עולם ערכים נוסף. החלטתי שאם כבר אני עושה סנפלינג, אעשה קורס שמאושר על ידי משרד החינוך ומשרד הספורט ואז אוכל להשתמש בזה בבית הספר".

 

 

זה שלמרות התחושה של ה'פחד מוות', בסוף מצליחים לגלוש ולמצוא את החוויה הכיפית שבסנפלינג – זה יוצר משהו פנימי מאוד חזק

לא לפחד מהפחד

מאז שהוסמך, הרב שפגנטל השתמש בגלישה מצוקים בבית הספר שניהל ואף החל להעביר חוגי גלישה מצוקים במתנ"ס הר חברון לגילאי יסודי וחטיבה.

בפועל – באמת מתרחשים תהליכים חינוכיים בגלישה מצוקים?

"מעבר ללמידה הטכנית על אלמנטים בתוך הגלישה, בסוף כל מפגש דיברנו על החוויה שעברנו; דיברנו על פחד, על מי בחיים שלי יודע לשמור עלי כשאני נכנס למקום מסוכן, מה זה חבל – כמשל, איזה נקודות בחיי הן נקודות שבר וסכנה, איך אני דואג שתמיד אהיה מאובטח בצורה נכונה, דיברנו על אחריות, עזרה לאחר, סבלנות – מושגים בסיסיים שהם מאוד משמעותיים ו'קמים לתחיה' כשאתה עושה ספורט אתגרי. אבל, עיקר החידוש של המפגש היה התמודדות עם פחדים ולא מעט ילדים היו בסיטואציות שהם פחדו לגלוש ועשו תהליך מאוד משמעותי עם עצמם כדי להגיע למצב שהם מסוגלים לעשות את זה", הוא משיב.

וזה, לדבריו, מה שמסב לו הכי הרבה הנאה – ללוות אנשים בתהליך, עד שהם מצליחים להתגבר ולנצח את הפחד: "השיח אצלנו הוא שהפחד הוא דבר נורמטיבי. צריך לפחד, הגוף נוהג כשורה וזה דבר לגיטימי – אבל אנחנו לא נותנים לפחד לנהל אותנו. גם כשיש חששות ופחדים לומדים לגבור עליהם. התחושה הזאת של שקשוק רגליים, ממש פחד אמתי, שלמרות שהיא קיימת בסוף מצליחים לעבור תהליך – לגלוש ולמצוא את החוויה הכיפית שבגלישת סנפלינג – יוצרת משהו פנימי מאוד חזק", הוא מבטיח.

כף אדם לא דרכה

המשיכה של אורי שחף לאקסטרים וספורט אתגרי החלה בגיל 14, והיום הוא בן 63. תעשו את החישוב לבד… בצבא עבר קורס טג"ח (טיפוס, גלישה וחילוץ), ולאחר שהשתחרר הוא וחבריו הקימו אגודה לגולשי הצוקים בישראל והתאימו את קורס הטג"ח לצרכים האזרחיים כך שיעסוק בעיקר בפן של הטיול ולא רק בחילוץ. ב-86' הצליחו לקבל אישור של משרד החינוך לקורס מדריכי גלישה מצוקים, שממשיך להסמיך מדריכים עד עצם היום הזה, במקביל ליתר פעילויות האקסטרים והתיירות של שחף כבעלים של חברת "פלטינום".

שחף רואה בגלישה מצוקים לא רק לספורט אתגרי או פעילות אקסטרים, אלא פשוט – כלי לטיולים שמאפשר לראות מקומות שאף אחד לא יכול להגיע אליהם ברכב או ברגל, באמצעות פעילות שכמעט ואינה מוגבלת בגיל ובכושר גופני.

"גלישה מצוקים זה אמצעי לטיולים מאוד מיוחדים", הוא מסביר. "השימוש בחבל הוא ברוב המקרים מלמעלה למטה כך שהפן הגופני בגלישה מצוקים הוא לא גבוה – לא צריך להתאמן יותר מדי כדי לדעת לגלוש מצוקים, וזה אפשרי גם לאנשים עם מוגבלות.

"והכי חשוב, גלישה מצוקים זה לא ספורט אלא אמצעי לטיולים, כלי להכרה של ארץ ישראל, גילוי של מקומות חדשים. אתה יכול לחוות ביום אחד המון דברים יפים ולהמשיך להתקדם עם הציוד ולגלוש בנחל הבא, או לעלות לגובה המפלים הבא. הגלישה מצוקים, החוויה עצמה – הגובה של המפל וכו', יהיו חלק עיקרי מההנאה שלך, אבל באיזה שהוא שלב היא תהפוך לאמצעי לראות מקומות שהם פשוט מדהימים, שאי אפשר לראות אותם בטיול רגלי או ברכב".

גם שחף מאמין שבגלישת מצוקים ישנה הזדמנות להתבונן פנימה: "הגלישה תורמת להרבה מאוד ערכים של עצמאות, התחברות של אנשים עם עצמם וגם קירוב לבבות. בגלישה מצוקים אתה צריך להתגבר על הפחד – אתה יורד באופן הכי לא טבעי ממקום גבוה למקום נמוך, והתחושה של ההישג נמדדת באותו רגע. תחשבי על הורה וילד שגולשים סמוך אחד לשני – לא צריך הרבה כדי שיתרחש משהו עמוק ביניהם", הוא סבור.

השילוב של הטופוגרפיה של ישראל וההשפעה של הצבא על התחום – הביא את ישראל להיות בין המדינות המובילות, אם לא המובילה, בתחום הגלישה ממצוקים. גולש, ודאי מדריך מוסמך, לא יכול לגלוש בכל מקום, אלא במקומות בהם יש עמדות גלישה מאושרות. ישנן לא מעט נקודות גלישה בארץ, אבל ציבור הגולשים מתרבה בקצב מהיר – ולדבריו של שחף עמדות הגלישה בארץ רחוקות מלהספיק. ובינתיים, הוא עצמו תורם 'למצוקה', כאשר הוא מסמיך מדריכי גלישה נוספים.

 

 

 

בגלישה מצוקים אתה צריך להתגבר על הפחד – אתה יורד באופן הכי לא טבעי ממקום גבוה למקום נמוך, והתחושה של ההישג נמדדת באותו רגע

האב, הבן והסנפלינג

קובי מאדי, בן 51, אב ל-3 ילדים ו-4 נכדים מדימונה, נדבק גם הוא בחיידק הגלישה מצוקים. מאדי הוא מנהל בית ספר דתי "אפלמן" מרשת "דרכא" בדימונה, לצד תפקידים נוספים שהוא נוטל על עצמו כמו קצין מטה בבית הספר למכ"ים בביסל"ח, וכיום הוא רב חטיבה במילואים בבית הספר למכ"ים. בנוסף הוא מתנדב במשטרת התנועה מזה 12 שנה, וכן בארגון "ידידים" ובארגון "תופעת טבע" המחלץ מהשטח מטיילים שנתקעו עם גי'פים. אחת המטרות שהציב לעצמו כאיש חינוך ומנהל היא להעביר ערכים של האהבת הארץ דרך טיולים והיכרות השטח.

כבר 4 שנים שמאדי גולש מצוקים כתחביב. לפני מספר שנים בנו עבר קורס מדריכי גלישה מצוקים ובמהלך הקיץ היה תורו של קובי לעבור את הקורס. לדברי מאדי: "אנחנו משפחה שמטיילת בארץ. לאביאל, הבן שלי, יש אפילו חברת סנפלינג –'בשטח', והוא נתן לי את הדרייב והפוש לעבור הסמכה".

גם מאדי שותף להרגשה שבגלישה מצוקים יש פוטנציאל לכלי חינוכי: "סנפלינג, כמו יתר פעילויות אקסטרים, מהווה כלי להעצמת תלמידים, שמאפשר להם להעלות את הבטחון העצמי שלהם. לאחר שיגלשו הם ירגישו שהם יכולים לסמוך על עצמם ועל הסביבה, יאמינו ביכולות שלהם וידעו לגבור על פחדים".

 

 

סנפלינג מהווה כלי להעצמת תלמידים, שמאפשר להם להעלות את הבטחון העצמי שלהם

נתברכה הארץ – במצוקים

ונעבור (שלא נאמר – נטפס) לאקסטרים שהוא ההפך מגלישת מצוקים – טיפוס על מצוקים וסלעים. גם בתחום הזה יש ביקוש הולך וגדל בארץ, מצד חובבים ואף מצד מטפסים מקצועיים (ותודה לנינג'ה ישראל).

מי שהבחינו בצורך ועשו 1+1 עם המצוקים האדירים שבשטחם הם תיירות גוש עציון, שלאחרונה סיימו להכשיר ולהקים סך של 49 מסלולי טיפוס ובולדרינג במצוק האבות שבגוש עציון, בשיתוף התאחדות הטיפוס בישראל ובמימון מלא של המועצה האזורית גוש עציון – המועצה שהייתה הראשונה להשקיע בקיר טיפוס מקצועי בתחום הרשות, מתוך מחשבה על ניצול הטבע למינוף האזור לטובת כלל התיירות בגוש עציון. ונראה שהם הימרו על הסוס הנכון.

מצוק האבות נמצא בלב גוש עציון, בין הישובים נווה דניאל לאלעזר שבגוש עציון, במה שנקרא – דרך האבות, הדרך העתיקה שבה פסעו לא פחות מאבות האומה, בין חברון והר המוריה, ועולי הדרך לירושלים. בדרך האבות שזורה היסטוריה עמוקה ומרגשת – מאברהם אבינו, העלייה לרגל לבית המקדש, התקופה הרומית, קרבות המכבים ועוד, ועד קרבות תש”ח, עם כל כובדה של גוש עציון בהקמת המדינה. במקום אף נותרו ממצאים מימי האבות שניתן לראות עד היום.

"דרך האבות המקראית הייתה מבאר שבע עד קרוב לעפולה, אך רק בגוש עציון היא נשתמרה בדרך מיוחדת שעדיין ניתן לטייל בה", מתאר משה ברוס, מנכ"ל תיירות גוש עציון.

איך אתם יודעים שזו דרך האבות המקורית?

"דבר ראשון, היא בשיא גובה", משיב ברוס. "על הדרך הזו יש דברים שמייחדים אותה, כמו מקוואות עתיקות מימי בית שני, שבדרך האבות הם ממש כמו שרשום במשנה על מקוואות – יש בהם פתח כניסה, פתח יציאה ויש הפרדה ביניהם, זה משהו מאוד נדיר. בנוסף, יש אבני מיל רומיות שסימנו את הדרך לירושלים, אחרי כל מייל הייתה אבן שסימנה את המרחק לירושלים, כלומר, מדובר בנתיב קדום לירושלים".

המטפסים נוהרים

מעבר להיותה אתר מורשת משמעותי המשקיף על טבע פראי, על דרך האבות ישנם מצוקים מיוחדים שנשתמרו, שקרצו לאלעזר ברנר, חובב טיפוס שפנה לתיירות גוש עציון וביקש לחדש את נקודות הטיפוס הישנות במקום – ולהקים נוספות. ברוס נפגש עם התאחדות המטפסים, התנסה איתם בטיפוס במקום ונוכח בפוטנציאל שבמצוקים המרהיבים.

גם בהתאחדות המטפסים התרשמו מאוד מהמצוקים שבדרך האבות, שבשונה ממרבית מקומות הטיפוס, נמצאים 200 מטר בלבד מהכביש הראשי – כביש 60, ומכמות המסלולים – 49 במספר, במקטע שאינו גדול, כך שניתן להספיק מסלולים רבים ושונים ביום אחד. בנוסף, הצליחו להפיק מהמצוק מגוון רחב של רמות, והם יצרו מסלולים למטפסים מתחילים, מטפסים מקצועיים וגם לתחרותיים, וכל מסלול מדורג לפי רמה. המסלולים מונגשים ומשולטים, וישנו מדריך מפורט שמסביר על כל מסלול, לרווחת המטפסים. המקום פתוח לקהל הרחב בכל ימות השבוע.

"מאז, אלפי מטפסים מכל רחבי הארץ ומכל גווני האוכלוסיה מגיעים לטפס ולאתגר את עצמם, ונהנים ממקום מוצל עם מגוון רחב של מסלולים", מתאר ברוס.

מה הם אמרו על המצוקים שלכם?

"המטפסים מאוד התלהבו, קיבלנו המון תגובות, והם לא מפסיקים לזרום לכאן. אחרי שראינו שהדבר הזה מתפתח ויש לו פוטנציאל ועם ישראל מצביע ברגליים ומגיע הוספנו שילוט הכוונה וגם הצבנו ספסלים, בגובה של 900 מטרים, על גבי מצוקים ואבני סלע, מה שיצר את ספסלי הנוף הכי יפים בארץ, המשקיפים לנוף מרהיב, ומשרתים את מטפסי המצוקים, רוכבי האופניים ב'סינגל המעיינות' ואת המטיילים בדרך האבות".

מדוע השקעתם כל כך בפרויקט הזה? הרי הוא לא מוביל להכנסות ישירות.

"קודם כל ישנו הפן האידיאולוגי, לחשוף את ההתיישבות בפני עם ישראל והתיירות זה השער לדבר הזה", מסביר ברוס, וממשיך, "ודבר שני, זה מוביל גם לפרנסה ליזמים, עסקים ואטרקציות בגוש עציון. באמצעות מסלולי הטיפוס אנחנו מצליחים למשוך אנשים שלא הגיעו עד כה לגוש עציון. יש את מסלולי הטיפוס, סינגלים מדהימים של אופניים שעוברים ב-5 מעיינות שונים, האומגה הכי ארוכה בארץ, טיולי טרקטורונים, יקבים, ועוד, והדברים הללו מתחילים להביא לפה קהל יעד אחר, שבשישי ושבת פתאום יש להם מה לעשות פה, והם חוזרים פעם אחרי פעם כדי לנסות את כל מגוון המסלולים, וכמובן שהם גם חוזרים שוב עם משפחתם, והעסקים המקומיים נהנים מזה".

 

התיירות היא השער לחשיפת ההתיישבות בפני עם ישראל ובאמצעות מסלולי הטיפוס אנחנו מצליחים למשוך אנשים שלא הגיעו עד כה לגוש עציון

לא רק מתנחלים

הקורונה, כמו הקורונה, טרפה מעט את הקלפים של התיירות בגוש עציון. מתוך כ-400 אלף איש שמגיעים לטייל בגוש עציון בכל שנה – כ-30% הגיעו מחו"ל, מספר שירד משמעותית מאז פרוץ הקורונה. אבל, הטבע והמרחבים, וכן, גם סגירת השמיים, הביאה לשם מטיילים רבים ממדינה אחרת – ישראל, ותיירות גוש עציון משקיעה מאוד בפיתוח האתרים והנגשתם עבור הקהל המקומי, ועל פי מגבלות הקורונה.

"בשנים האחרונות חל שינוי מאוד גדול ועוד אנשים שטרם הגיעו לגוש עציון ולא חשבו על זה לפני כן מגיעים. אנחנו נמצאים בתנופת עשיה, למרות הקורונה", אומר ברוס. "ככל שעובר הזמן המקום הזה, שהיה מוכר פעם רק למגזר הדתי או המתנחלי, הופך להיות היום פנינת תיירות. הצימרים מלאים, האטרקציות עובדות. הטבע של גוש עציון ממשיך להתפתח ולהתעורר לחיים ומהווה את הדבר הבא בעולם התיירות. גוש עציון משלבת בין אתרי מורשת לכל האטרקציות המיוחדות שפיתחנו פה, ונוצר פה חבל ארץ מדהים ואטרקטיבי.

"זו סינרגיה של עבודה על תשתיות אירועים, שיווק, ויזמים רבים שרואים את הפוטנציאל ואת הגידול בכמות, והיום גוש עציון זו כבר לא מילה גסה וזה לא אזור תיירותי של מתנחלים ומתיישבים אלא של אנשים מכל הארץ. בשבת יש פה עשרות מטפסים ומאות רוכבי אופניים, גוש עציון נהייתה מותג. מה גם שאין פקקים, גם לא בחול המועד… וגם המרחק בין האטרקציות, המסעדות והאתרים מאוד קרוב. אין ספק שהאתגר שלנו זה להביא מישהו לכאן בפעם הראשונה – אחריה הוא תמיד יחזור", הוא בטוח.

(סוכות תשפ"ב)