הרב בני פרל (ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן בתל אביב, וראש המסלול לתואר ראשון באמנות לגברים במכללת אמונה)טרם העידן הדיגיטלי, היו נוהגים לשלוח כרטיסי ברכת ראש השנה לידידים ולקרובים. עיצוב הכרטיסים דיבר את התקופה ואת רוחם של המעצבים. לקראת השנה החדשה, הטלתי על סטודנטים במסלול גברים במכללה האקדמית אמונה, משימה: לעצב כרטיסי ברכה לראש השנה בהשראת התקופה. הם התבקשו לדבר את השנה בשפתם.
מכל מה שקרה לך בשנה האחרונה, מה היית רוצה לזכור לתמיד? על שאלה זו התבקשו לכתוב תלמידי כיתה ט'. מדובר בתרגיל לקראת סוגיית הגמרא העוסקת בפסוקי הזיכרונות. התלמידים שקעו מייד בכתיבה, הרי זו שנה שאינה כשאר השנים והתרגיל דיבר אל ליבם. אכן, למילים יש דרך משלהן לעצב זיכרון, אך קיימות דרכים נוספות.
עתה, התבקשו הסטודנטים במסלול גברים במכללה האקדמית אמונה, לכתוב מתוך עולמם ומתוך התקופה ולעצב כרטיס ברכה. חלקם שהו תקופה ארוכה במילואים, וחלקם חוו מקרוב אירועים שונים. הדרך העיצובית מנסה לעקוף את המילים ואת הטקסטורות המקובלות ולבקש זיכרון ותקווה מסדר אחר. לכבוד השנה החדשה, בדקנו דימויים של חלק מהסטודנטים וביקשנו לעמוד בהרהור נוסף על השנה שחלפה ועל הציפיות שמעוררת בנו השנה הבאה.
קלמי קשטן
העבודה של קלמי קשטן יכולה להתפרש כמתייחסת למנהג תשליך וכשימוש בדימוי הדג הנחלץ ממצודתו לשאלת החטופים, אך בכתיבה של קלמי על הדימוי קיימת גם שאלת ההיסטוריה. כך כותב קלמי: בין דפי ההיסטוריה, עם עתיק שט כדגים בים הזמן, ברשת התלאות. נשמות שוחות, באפלה, מסרבות להיכנע. הן בוהקות. מדור לדור, מגלות לגאולה, רוח ישראל מפעמת בנו. בין מיצרי השבי לרחבי החופש.
תחושתו של האמן היא היסטורית, ומבחינתו ההיסטוריה חותרת בין השבי לחופש. הגופן שכביכול הוא מרושל, ואופן הרישום של הכיתוב נועדו לסמן לא רק את זירת המים אלא את הארעיות. הפיכת סמליל החטופים לדגים מסמלת גם את השקט הטראגי, אולי של החטופים, אולי של חוסר היכולת לבטא את צערם. כך כותב קלמי: כל דג הסבוך ברשת הוא סיפור של כאב ותקווה, שם הוא צף, בין חוטי הרשת, מחפש מוצא. בתפילה אילמת כמו הדג הזה, שקולו נשמע רק למי שרוצה לשמוע.
נח גליק
נח גליק גם הוא סטודנט במכללה האקדמית אמונה. הוא בחר לדבר על השנה באופן עמום, אך דווקא עמימות זו טומנת בתוכה מסר חריף. בבית הכנסת של אנ״א מצדה הוא פגש את ארבע הכרזות שעיצב עבור ההסתדרות הציונית העולמית האמן צבי שטיינר, שהקים את מגמת התקשורת החזותית במכללת אמונה ושימש בה ראש המחלקה. היה ברור לנח, שהוא רוצה להשתמש באותיות של שטיינר ובאלמנט היונה לצורך עיצוב הגלויה. אולם, בבחירה זו נמצא תת-מסר נוסף: שטיינר היה ניצול שואה, שבעבודתו מסר רעיונות של המשכיות, תיקון ותחייה. בשנה מורכבת זו, ראה נח לנכון להשתמש בשפה העיצובית של שטיינר, וזאת במיוחד לאור העובדה שהוא לומד במוסד ששטיינר היה אחד ממקימיו. מוטיב היונה הוא חלק מאותה עוצמה שמצא שטיינר בתקווה ובתקומה. כדאי לשים לב לאופן עיצוב האותיות, דבר שהיה במוקד עשייתו של שטיינר. עיצוב זה, שבתקופתו שידר חדשנות, מעניק תחושה של מעוף ותקווה, בדומה לסמליל היונה.
אליהו לרנר
אליהו לרנר, גם הוא מהסטודנטים של המכללה, ביקש לעסוק בקיטוב שעברה החברה הישראלית. בכרטיס שעיצב הוא בחר לעמוד של שאלת החברה הישראלית מתוך הפסוק המסמן את חודש אלול. הכרטיס מעוצב כהודעה שהודבקה היכן שהוא, ובו דימויים סטראוטיפים המקיימים ביניהם יחס דיאלקטי.
כך כותב אליהו: ניסינו לתפוס את המציאות הישראלית המורכבת. הדמויות המטפסות על האותיות העבריות מייצגות את הקבוצות השונות בעם שלנו – חילונים, דתיים, חרדים, צעירים ומבוגרים ועוד. כל אחד מנסה לטפס בדרכו שלו, לפעמים נתקל באחרים, לפעמים נעזר בהם. זה לא תמיד חלק או פשוט, אבל כולם חלק מאותה תנועה. "אני לדודי ודודי לי" – אנחנו רגילים לפרש את המשפט הזה ביחס לקשר שלנו עם הקב"ה, אבל בעצם זה גם אני על הקשר ביני לבין חברי – "דודי" זה החבר שלי. אני לחברי וחברי לי. אנחנו עוזרים ותומכים אחד בשני, ודרך זה אנחנו מגלים את "אני לדודי ודודי לי", את המפגש שלנו עם הקב"ה.
הציטוט למטה מאתגר אותנו לחשוב: איך ההתנהלות שלנו משפיעה על האחר? איך המפגשים בין הקבוצות השונות יכולים להוביל אותנו למקום טוב יותר? אין כאן תשובות פשוטות, רק הזמנה להתבונן ולחשוב על התנועה המשותפת הזאת שכולנו חלק ממנה, על הקשיים והאפשרויות שהיא מציבה בפנינו.
בארי אייזן
הדימוי שמציע בארי אייזן, גם הוא סטודנט במסלול אמנות לגברים, מבצע חתירה רוחנית לתוך זירת הדימויים של השיח הישראלי. האגרוף המפורסם מסמל תנועת כ"ך של הרב מאיר כהנא, הפך לאגרוף לא פחות מפורסם אך יותר עתיק, האגרוף המכה על הלב בשעת בקשת המחילה. הצבע מסמן את תנועת המחאה להחזרת החטופים, והוא אותו צבע ששימש את האגרוף מתנועת כ"ך.
כך כותב בארי, ולוואי שדבריו יהיו מעשים: האגרוף האלים המופנה החוצה הופך ליד שמכה על חטא, שמנסה לטלטל את הלב, להנשים. המגן דוד מבקש לעגל פנימה מעט את הקצוות המחודדים. להודות ולהתוודות. בנוסף, הצבע הצהוב של הלוגו המקורי הופך את משמעותו בימים אלה כצבע של המלחמה ותפילת העם להשבת החטופים. הבקשה היא לייצר סמל של תנועה כללית של התכנסות פנימה.
