הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש תחום אתיקה ברבני צהר)
כשם שאנו עצמנו מורכבים מחלקים שונים כך גם עולמנו האמוני בא לידי ביטוי ברבדים שונים של הקיום העצמי
לשם מה מוזמן גם הגוף ליום הכיפורים, ומשתתף בו על ידי הצום?
תשובות מגוונות ניתנו לשאלה זו. בעולמם של חז״ל מופיעה ההגדרה של כמות האכילה המינימאלית שעליה חייבים כרת, והיא נמדדת לאור העובדה שהיא מיישבת את דעתו (יומא עט ע״א, ע״ב). הדבר מלמד כי בראש ובראשונה – יום הכיפורים אינו יום של ישוב הדעת, והצום מיועד דווקא להקים את הדעת, לנער אותה, להוציא אותנו ממקום הנוחות, ולטלטל אותנו למקומות אחרים.
הרמב״ם כינה את יום הצום כ״לשבות בו מאכילה ושתייה״, ונראה מכינוי זה שתפקידו של הצום הוא לגרום לנו לשבות, לא רק ממלאכה, כי אם גם להשבית את הגוף. ואילו במורה הנבוכים הוא מזמין את הגוף להימנע מהנאה ואכילה גשמית, כדי לפנות את הזמן ואת התודעה ליום תשובה ועבודה גמורה. באותו כיוון כתב ספר החינוך: ״ולכן נצטוינו להתענות בו, לפי שהמאכל והמשתה ויתר הנאות חוש המישוש יעוררו החומר להמשך אחר התאווה והחטא, ויבטלו צורת הנפש החכמה מחפש אחר האמת שהוא עבודת האל ומוסרו הטוב והמתוק לכל בני הדעת. ואין ראוי לעבד ביום בואו לדין לפני אדוניו לבוא בנפש חשוכה ומעורבבת מתוך המאכל והמשתה, במחשבות החומר אשר היא בתוכו…״.
ואילו רבי יהודה הלוי קרא את צום הגוף כחלק מהטהרה המיוחדת של יום זה ודמיון למלאכים: ״והנה צום היום הזה עושה את החסיד דומה כמעט למלאכים שכן עובר עליו היום בענווה ובכניעה בעמידה ובהשתחויה בשיבוח ובהודאה וכל כוחותיו הגופניים צמים מן הצרכים הטבעיים וטרודים בטירדה של מצוה לבד כאלו לא היה בו טבע בהמי כלל…״.
וגם בעל תורת המנחה כתב שטהרת הגוף היא חלק מהבניין: ״והוא על דרך רפואה לטהר בו את נפשותינו מטינוף העבירות, שמתלכלכות בהם כל השנה…״.
מה אנחנו לומדים ממגוון זה? המכנה המשותף של כל התנועות האלה היא קריאה לתת את הדעת גם לצום – מתוך הלכותיו אל התנועות הרוחניות שהוא מוביל. הפניית תשומת הלב לצום הופכת אותו לחלק בלתי נפרד מיום הכיפורים הרוחני, ואנו קושרים את יחסי הגוף ליחסי הנפש.
וגם זהו שער שמופנה לאורך השנה כולה. תשומת לב אל הגוף, ואל מה שהוא מביא עימו לעבודת ה׳. קיימות הרבה מאוד תנועות (לדוגמה בהלכות תפילה), שהגוף הוא חלק בלתי נפרד מהן: הוא יושב וקם, הוא כורע ומזדקף, הוא מכוון לכיוון מסוים ונופל אפיים, הוא אסור באחיזת דברים ונשמר אף מריח רע וכדו׳. כל אלה אינם תפאורה בלבד. כשם שאנו עצמנו מורכבים מחלקים שונים כך גם עולמנו האמוני בא לידי ביטוי ברבדים שונים של הקיום העצמי. כך אנו בונים אחדות שלמה שלנו שמתברכת מחלקים שונים של עצמנו, ובכך כוללים את הכל יחד.
(וילך – שבת שובה תשפ"ב)
