התייצבות יהודית מול אתגרי הזמן

חובה עלינו להתייצב, כולנו, קטנים כגדולים,  כדי לקיים את היהדות מול מאתגריה

ראש השנה בפתח. זמן לחשבון נפש ולהגדרת יעדים. גם לחשבון נפש מתמשך מול אתגר קיומי, שגילו כבר יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנים, מאז מתן תורה, ואולי אף החל לפני כן, עם תחילת מפעלו האמוני של אברהם אבינו.

לאורך השנים קיים מתח מובנה בין תורת חיים מוגדרת ומוצקה, לבין הדינמיקה המתחדשת של החיים, שמייצרת כל העת כלי עזר חדשים ותפיסות עולם חדשות. זהו המתח שבין מסורת לחידוש, בין שימור לרלוונטיות ולתמורות. המסורת באה מהמקום המבוסס המובנה והמנוסה, אולם הדינמיקה האנושית אינה קופאת על השמרים, הולכת קדימה, ויוצרת דינמיקה של  שינוי, חידוש וריענון. לחידוש יש יתרון מאתגר. אל מול הישן המוכר והמובנה, שיוצר תודעה של מחויבות, ולעיתים יוצר דימוי של כבדות והגבלה, נטולת חדוות חיים, לחידוש יש דימוי של רעננות משחררת; הוא מפתה, מבטיח, מפיח תקוה לעתיד, אך עדיין אין יודעים מה יהיו חסרונותיו, שלא נאמר נזקיו. לעיתים ה'חידוש' יוצר תנועה אנושית תרבותית טרנדית, רבת עוצמה, זרם אדיר וסוחף שקשה לעמוד כנגדו. פעמים רבות, ברבות השנים, ה'חידוש' מאבד את קסמו, נחשפים חסרונותיו ומחיריו, ולעיתים הוא נדחק הצידה מפני 'חידוש' טרנדי עדכני.

מאז מתן תורה ואולי אף קודם לכן, מאז פריצת הדרך האמונית של אברהם אבינו, קיים מתח מובנה בין העולם היהודי ואמונתו לבין תפיסות העולם המתחדשות שמאתגרות אותו, מבית ומחוץ. העולם האלילי שהתחדש כל העת, היווה מוקד משיכה תוסס ומפתה. בבית שני ההלניזם, מחוץ, ההתייוונות ואח"כ הצדוקיות האליטיסטית מבית. אח"כ עליית הנצרות, ובהמשך האיסלאם, ומבית, הקראות. בימי הביניים, מסעות הצלב, אתגרי הפילוסופיה, המרות הדת, גירוש ספרד והאינקוויזיציה, השבתאות במאה ה-17, המהפכה התעשייתית, האמנציפציה, תנועת ההשכלה והחילון במאה ה-18, הרפורמה במאה ה-19, המודרניזם ואתגרי ה'דת והמדע' במאה ה-20, האנטישמיות (שהביאה לשואה), עד הפוסט-מודרניזם והתפיסות הליברליות והפרוגרסיביות שבימינו (רשימה חלקית).

כל אלה יצרו בזמנם גלים, ואתגרים קיומיים לתפיסה היהודית האמונית המסורתית, מי יותר ומי פחות. היו שוויתרו מראש על ההתמודדות, סברו שאין סיכוי לעמוד כנגד הזרמים החזקים, ונסחפו. היו כאלה שביקשו 'לשנות' את אופיה של היהדות ולהתאים אותה לטרנד החדש, אך גם זה לא צלח. אולם, בכל הדורות היו כאלה שלקחו אחריות. מנהיגים ואנשים מהשורה 'התייצבו' נגד הזרם, דבקו באמונתם, הצביעו על הרלוונטיות המוצקה של היהדות אל מול התרבויות המתחדשות והמתחלפות, וידעו לברור בין אימוץ הטוב שבחדש לבין הסותר שבו, שעלול להזיק. אם לשפוט על פי התוצאות עד כה, יש כאן סיפור הצלחה פלאי אדיר. למרות הכל, והמחירים הכבדים, היהדות בת יותר משלושת אלפי שנים קיימת, חיה, רלוונטית, יוצרת ומשפיעה. מְאַתְגְּרֶיהָ מהעבר, נעלמו כליל או שאבדו מכוחם. זה לא מאפשר לנו לנוח על זרי הדפנה, עלינו להתייצב, כולנו, המנהיגות והאנשים מהשורה, לקחת אחריות ולהתמודד עם האתגרים הקיומיים המתחדשים של דורנו.

פרשתנו פותחת ב'התייצבות' כללית: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ד' אלוקיכם וגו'" (דברים כט ט). חובה עלינו להתייצב, כולנו, קטנים כגדולים, כדי לקיים את היהדות מול מאתגריה: "שמא תאמר ישנן בני הזקנים, ישנן בני הגדולים, ישנן בני הנביאים, תלמוד לומר: 'כי אם שמור תשמרון' – מגיד שהכל שווים בתורה (שכולם חייבים להעמיד את התורה, לא רק המנהיגות א.ש.). וכן הוא אומר: 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב' – קהל כהנים ולוים וישראל אין כתיב כאן, אלא קהילת יעקב. וכן הוא אומר: 'אתם נצבים היום כולכם' – אלמלא אלו שעמדו וקיימו תורה בישראל, לא היתה תורה משתכחת מישראל. (מצויה-שכיחה, א.ש.) ומה אילו לא עמד שפן בשעתו (סופר המלך יאשיהו שגרם לו לחזור בתשובה א.ש.), עזרא בשעתו, ורבי עקיבא בשעתו, לא היתה תורה משתכחת מישראל. ואומר: 'ודבר בעתו מה טוב' (משלי טו כג) – דבר שאמר זה, שקול כנגד הכל!" (ספרי דברים יא כב).

התייצבותנו זו בדורנו, תעמוד בר"ה לחשבון נפשנו!

(ניצבים תשפ"ב)